יום ראשון, שבועיים לפרידת צ'ארלס ושלי מדרכונינו
זהו סופו של שבוע בו כל מי שיכול היה – גנב מאיתנו.
נחים בבלאנטייר.
רשות האנרגיה ביקרה אותנו ביום חמישי. ביום ששי זומנתי למשרדם. בשבת – עבורנו בהשראת הסינים, יום עבודה רגיל – התבשרתי שהונפק לנו רישיון לרכישת 150 ליטר דלק ו- 50 סולר.
משמייח.
"זה רק לקנות, לא לאחסן" הסבירו לי.
"כלומר" וידאתי "מה שאנחנו יכולים לעשות עם הדלק הרָכוש זה לשתות אותו, מיידית, לאחר הקניה?"
בשבת בערב, אמרתי לצ'ארלס שיגיד לג'קי, איש הטכנולוגיה שדובר תריסר מלים באנגלית, ול'שף' – הטבח הסיני, שרק שומע אנגלית – שאם הם רוצים, למחרת, יום ראשון, ניסע לאן שיירצו.
לטייל, לראות עיר, את הסביבה, לא ממש מעניין אותם. כלומר – ממש לא מעניין אותם. הם סינים – באו לעבוד. בית–משרד. או, בית–שוק בשביל השף, שלא רק אני לא יודע את שמו, גם שאר הסינים לא.
השף נמצא על חוזה לשנה. עובד שבעה ימים בשבוע. השנה תיגמר עוד חמישה חודשים.
הקיסר הסיני, הבוס אותו אני מחליף, בירר אתי אם אני מוכן שהשף ייצא עם צ'ארלס, שייצא שלושה ימים אחריי לחופש, שכן השף חושש לטוס ללא צ'ארלס, שמא לא יסתדר בטיסות ויירד בטרמינל הלא נכון – אולי כשימריא ממלאווי לסין ינחת ביהופיץ, יתברבר בכת'רליבקה, ואז מה יעשה? אין לי התנגדות. כולם מודים לי על נדיבותי.
אני, שקשה לי עם הבעות תודה, במיוחד עם גילויי אלה שמנפקים גרגרי חול וגובים כעשויי זהב. אני מעיק ש'אין צורך להודות', שכן באמת אין כאן כל הקרבה או נדיבות מצידי.
אוכלים צהריים ויוצאים למרכז, לרחבה בה מוכרים, בעצם כמעט ואין עסקים, יותר נכון – מציגים לראווה על הרצפה את מיטב הארטזנייה המקומית; פסלים אפריקאים, ציורים נאיבים, צעצועים סינים, חפצי נוי וחן.
בבוהק לָבְנוּניוּתי הוורדרדה, אני מהווה מטרה נייחת לכל רוכל זב סחורה להשתָוֱוק עלי במלוא מרכולתו.
זו מלחמת נחישות. נחישותי לא עומדת מול השרדותם.
וברור שקוואצ'ה מקומית מסמורטטת אחת לא תוצא ממני על מפת אפריקה מגולפת מעץ, או סוסת עץ מחרסינה. ומהניסיון לא ירפו. מה כבר יש להם להפסיד. זמן?
אז אני משיב מועקה שערה לניסיון למכור לי מכונית עשוייה פקקי קולה או ג'ירפה מעץ בשאלה 'זה על חשמל, או על סוללות נטענות?'
השף חחפש לקנות מתנה הביתה.
באדנותי, אני מתנשא/מביע את ידידותי, ומציע את עזרתי במשיכת אשכי המוכרים לברכיהם במשא ומתן מתמקייח.
שלושת הסינים ספק מזכים, ספק פוטרים אותי במבט חומל. ללמד סיני לעמוד על המקח זה כמו את אריה דרעי להתפלל.
הסיני רכש שתי קערות וצנצנת עץ, או להיפך, ואנחנו פונים להסתובב בעיר המשמימה.
שאלתי את יו"ר הוועד, צ'ארלס, מה רוצים לעשות, וזה משיב – "לימבי."
לימבי דנן, היא כמו יפו לתל־אביב, רק שיותר גדולה מבלאנטייר העיר הגדולה, ומקופחת בכל הקשור ליחסי הציבור שלה, כמו יפו, רק בלי שום דבר מעניין.
נסענו כארבעה קילומטר. חנינו ברחוב העיקרי. יורדים, הולכים.
כמו בסיליקון וואלי בשמונימים – סופר, תחנת דלק בנק, מקדונלד, ג'נרל סטור וחוזר חלילה, כאן אותו דבר רק בלי הפאסט פוד. ללא הגלאמור; נשים מציעות למכירה אשכולות בננות, גברים מציעים זמן אוויר סלולרי, ואחד מציע שפן מפרפר חבוק בחיקו. החנויות נושאות שמות הודים ומוסלמים.
חזרנו לאיטנו למכונית בכוונת שלאף-שטונדה-טרום-משחק-הגמר יורו 2012.
נהגתי כ-100 מטר ברחוב הראשי החד־סיטרי, פניתי ימינה לחזור, ו-שוטר עולייץ עצר אותנו, שמייח כתופס שלל רב:
"אתה לא רואה שאין כניסה?"
"לא", השבתי "אין שלט. אם הייתי רואה שלט, לא הייתי נכנס."
"את הרישיונות" תבע.
"צ'מע, לא היה שלט, ואני מצטער, ולא גרמתי נזק, ולא ידוע ש…" אמרתי תוך הושטה לו ולשוטרת שהצטרפה לסיטואציה רישיונות.
השוטר החווה בצ'צ'אווה – השפה המקומית – לשוטרת שסרבה, כנראה ביקש אותה להתלוות אלינו, הורה לי לסוב על צירי, לכיוון התנועה המותרת ולפגוש אותו בתחנת המשטרה.
לתנועת ידי, הבירור המזרח תיכוני שלי, הסביר – "נסעת ב'אין כניסה', תקבל את הרישיון במשטרה אחרי שתשלם כדי לקבל אותו." הוא הקריא לי את פרומו העלילה, כשבסאב־טקסט מונחת אפרקדן, מבויישת, מוצנעת אך מעורטלת וברורה כשמש הצעה עסקית.
ואני נזכר במאסימו האיטלקי שישב איתנו בבר בקוצ'במבה, בוליביה 1985, הפיל כוס בירה שנשברה.
בעל הבית הורה לו "שלם $1."
מסימו נחרד מגובה הסכום וסירב.
הביאו שוטר שפסק – "$1 לבעל הבר, $5 לי."
כשמסימו מחה, הביאו לו את הסמל שחרץ "$1 לבעל הבית, $5 לשוטר ו-$10 לי."
מסימו מיאן, וכאקט אסקלציה נלקח לתחנת המשטרה, ואני מלווה אותו.
החד גדיא הסתיים בכך שמסימו שילם $1 לבעל הבית, 5 לשוטר, 10 לסמל, 50 לקצין ו- 100 למפקד תחנת המשטרה.
אבל זה מאסימו, הוא הבן של איזה סופיה, אנטונלה או פרנצ'סקה, לא של ריטה.
"נפָּגש בתחנה." אמרתי לו, שומע את הלמות טאם טאטאם, התרגשות האדרנלין ההומה וגם את חוסר המידתיות, העדר הפשרנות, חרחור הריב והמדון שאני מואשם בהם לראשונה משחר ילדותי על ידי אמא ריטה. בצדק.
השוטר הנחה אותי לסור לתחנת המשטרה. אני תועה, פוגש אותו בדרך, תוהה, הסביר שוב, טועה, עובר שואלים ושבים, ומשתף את צ'ארלס שבעצם אני יכול להמשיך ולהשאיר את רשיוני בידי השוטר.
צ'ארלס מוודא האם אני מתכוון לעשות זאת – לא, השבתי.
מצאנו את שער תחנת המשטרה, נכנסים.
הבחנתי בשוטר שפניו שוב אורו לקראתי – מסתבר שפרצוף התחת הלבן שלי מסב למחלוּא שמחה, לאסי שבה הביתה, בתצורת הנתח מונח על הגריל, "it seems that you are very happy to see me" אמרתי לו, והוא מאשר שכן, "חֲנֶה ובוא אחרי" הורה לי.
החניתי. צ'ארלס וג'קי מדדים אחרי. השף מסיבותיו הטובות שלו, אך לא ברור לי עד עתה מה הן, נשאר בחצר התחנה, מעשן ליד המכונית, כאילו בריאות ילדיו תלויה בשאיפות הניקוטין.
נכנסנו למבנה גדול. יותר מדי פעמים השתמשתי בתואר 'מכמיר', אז הפעם אשתמש ב'מדכא'. דלתות עץ שבורות, שלוליות במסדרונות, ואת ריח הליזול שהייתי מצפה להריח בקרסקטין עתיק, מחליף ריח שתן עז, לא ניתן להתעלמות או לטעות בו. תהיתי למה ריח שתן; יכול להיות שהשוטרים מפשתנים במסדרונות? לא נראה לי.
יכול להיות שלקוחותיהם העצורים עושים על הקירות, או במכנסיים?
עלינו במדרגות ברזל לולייניות לקומה השניה.
דלת שניה משמאל נפתחה, שם, ספון בלשכתו המצחינה שוטר בחולצה תכולה של קבוצת כדורגל מוכתמת באגלי זיעה ושמן, וקולגה שלו שפושט בנוכחותנו את מדיו ומחליף לאזרחי.
עטיתי את הטון האסרטיבי – פתחתי והסברתי לשוטר שאכן טעיתי, נכנסתי באין כניסה, לא היה שלט, מצטער, הבנתי, לא יקרה שוב. מבקש חזרה את רישיוני.
השוטר על אזרחי, הבהיר בחיוך השועל שהתחפש לסבתא של כיפה אדומה, שלא הבנתי. ובתמצית;
שאל "כמה זמן אתה במלאווי" – "6 שבועות." עניתי.
"כמה זמן בלימבי" – "לראשונה."
הוא הסביר לי, שלפי חוקי המקום נעשתה עבירה, שכן נסעתי באין כניסה.
"נכון" נכנסתי לדבריו "אבל אין שלט מורה על 'אין כניסה'."
"אכן" אישר "אבל זה שאין שלט לא אומר שמותר לנסוע ב'אין כניסה'. יכול להיות שהשלט נגנב. אלה החוקים במלאווי. "לכן" סיכם "עליך לשלם."
?how much you afford to pay", החווה על פנקס הקבלות.
אוה, שמחתי לשאלתו, his ass in mine.
"הייתי מצפה שהג'נטלמן הזה" הוריתי על השוטר שעצר אותי "היה מסביר לי במקום לעצור אותי. אין לי כל כוונה לשלם, שכן אז לא אראה את הכסף חזרה. במקום זאת, תן לי פתק לתשלום, אלך למשפט, ואתה, in the meantime, נא החזר לי את הרישיון."
השוטר השיב לי את הגרסה המקומית ל-"אין מצב."
יפה, אנחנו בעימות.
הסלמתי וביקשתי לראות את ה- chief commander, עכשיו!
'יאירי, אתה מתגרה', אני שומע את אמי, שכבר חוותה מצבים כאלה.
אבל אני בשלי –
מדבר כגנרל,
נחרץ כאימפריאל,
ומתעלם מהלכות העולם, כפרובינציאל.
השוטר האזרחי התייעץ בצ'צווה עם השוטר שהביא אותי ובשוטרת שהצטרפה, והורה לי להמתין מחוץ למשרד.
"לא יוצא, אני מבקש לדבר עם מפקד התחנה" והוספתי על תוכן שיחתי העתידית עם המפקד את הקלף ששמט קודם – "לְמה התכוונת כששאלת כמה אני יכול להרשות לעצמי לשלם?"
השוטר שאסף אותי מבקש ב-רכות שאחכה בחוץ. "one minute" התריתי בו "I don't have all day" אני מתנשא ומוסיף בעברית 'יש לי גמר יורו על הראש'.
שלושתנו המתנו בחוץ. צ'ארלס בהבעה המלנכולית-משלימה-מכורכמת אליה נחשפתי כשהדרכונים הוחרמו, אני תחת הרושם שהוא שוב תוהה על חמיצות גורלו, שואל עצמו מה למען הבודהות, הטייפונים והדרקונים הוא עושה שם, ואיך אני, הישראלי קשה העורייף מסבך אותו, שוב.
במהרה נקראנו פנימה. השוטר שאסף אותנו הותיר אותנו עם זה הלבוש האזרחי.
פתחתי באופנסיבה – "אני מבקש לראות את מפקד התחנה."
השוטר לא מתרשם, ושוב הציע לשלם, שכן עברתי עבירה.
האמתי את הטלפון הנייד שלי ואמרתי כמו בסטארסקי והאץ' "I am gonna call my lawyer".
השוטר פצה את פיו, ואני בגסות, נכנסתי לדבריו ואמרתי שאני מצפה במקרה כזה שיסבירו לי שיש 'אין כניסה' ושלא הייתי אמור להכנס.
"אתה לא שמעת מה שיש לי לומר" אומר השוטר על אזרחי.
"אני מתנצל" השבתי, מזהה את ההתרככות "אנא, השלם את דבריך."
"קבלתי את מה שאתה אומר." ענה והשיב לי את הרישיון.
לחצתי את ידו, לקחתי את הרישיון, ירדנו למכונית, חייכנו לשוטר שעצר אותי, חברנו לשף המעשן ויצאנו מהתחנה.
במכונית, בפוסט מורטם, צ'ארלס אומר ש-Pierre, המנהל הסיני שבכל אינטראקציה עם שוטר משחרר 500 קוואצ'ה – כשני דולר – ובטוח שיצא בזול, כבר היה משלם לשוטר במקום ולא היינו מגיעים לתחנה.
ג'קי אמר לי "you know how to speak".
אני השבתי שאני לא יודע אחרת, זו עיקשות, נוקשות, חוסר יכולת התפשרות, לא בטוח שזו הדרך הנכונה, וזה שזה עבד כעת לא מבטיח את הפעם הבאה.
על הבורבונים – שושלת המלכים הצרפתים שחזרה למלוך אחרי המהפכה הצרפתית – נאמר, ש'הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר.'
כלומר, ניתן לומר, שאם 'לימוד זה שינוי התנהגות בעקבות מידע חדש', מהשיעור – שוב, לא נלמד דבר, אך לקח הקטע נלקח.
5/07/2012
