משך קריאה: 12 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
יום ראשון, שבועיים לפרידת צ'ארלס ושלי מדרכונינו
זהו סופו של שבוע, בו כל מי שיכול היה – גנב מאיתנו.
נחים בבלנטייר.
רשות האנרגיה ביקרה אותנו ביום חמישי, ביום ששי זומנתי למשרדיהם, בשבת – יום עבודה רגיל, התבשרתי שהונפק לנו רישיון לרכישת 150 ליטר דלק ו- 50 סולר.
שמייח."זה רק לקנות, לא לאחסן" מסבירים לי.
"כלומר" אני מוודא "מה שאנחנו יכולים לעשות עם הדלק הרָכוש זה לשתות אותו, מיידית, לאחר הקניה?"
בשבת בערב, אמרתי לצ'ארלס שיגיד לג'קי, איש הטכנולוגיה שדובר תריסר מלים באנגלית, ול'שף' – הטבח הסיני, שרק שומע אנגלית – שאם רוצים, למחרת, יום ראשון, ניסע לאן שירצו.
לטייל, לראות עיר, את הסביבה, לא ממש מעניין אותם. כלומר – ממש לא מעניין אותם. הם סינים – באו לעבוד. בית–משרד. או, בית–שוק לגבי השף, שלא רק אני לא יודע את שמו, גם הם לא.
השף נמצא על חוזה לשנה. עובד שבעה ימים בשבוע. השנה תגמר עוד חמישה חודשים.
הקיסר הסיני, הבוס אותו אני מחליף, בירר אתי אם אני מוכן שהשף ייצא עם צ'ארלס, שייצא שלושה ימים אחריי לחופש, שכן השף חושש לטוס ללא צ'ארלס, שמא לא יסתדר בטיסות ויירד בטרמינל הלא נכון – אולי כשימריא ממלאווי לסין ינחת ביהופיץ, יתברבר בכת'רליבקה, ואז מה יעשה? אין לי התנגדות. כולם מודים לי על נדיבותי.
אני, שקשה לי עם הבעות תודה, במיוחד עם גילויי אלה שמנפקים גרגרי חול וגובים כעשויי זהב. אני מעיק ש'אין צורך להודות', שכן באמת אין כאן כל הקרבה או נדיבות מצידי.
אוכלים צהריים ויוצאים למרכז, לרחבה בה מוכרים, בעצם כמעט ואין עסקים, יותר נכון – מציגים לראווה על הרצפה את מיטב הארטזנייה המקומית; פסלים אפריקאים, ציורים נאיבים, צעצועים סינים, חפצי נוי וחן.
בבוהק לָבְנוּניוּתי הוורדרדה, אני מהווה מטרה נייחת לכל רוכל זב סחורה להשתווק עלי במלוא מרכולתו.
זו מלחמת נחישות. אין נחישותי יכולה לעמוד מול השרדותם.
וברור שקוואצ'ה מסמורטטת אחת לא תוצא ממני על מפת אפריקה מגולפת מעץ, או סוסת עץ מחרסינה. ומהניסיון לא ירפו. מה כבר יש להם להפסיד. זמן?
אז אני משיב מועקה שערה לניסיון למכור לי מכונית עשוייה פקקי קולה או ג'ירפה מעץ בשאלה 'זה על חשמל, או על סוללות נטענות?'
השף מחפש לקנות מתנה הביתה.
באדנותי, אני מתנשא/מביע את ידידותי, ומציע את עזרתי במשיכת אשכי המוכרים לברכיהם במשא ומתן מתמקייח.
שלושת הסינים ספק מזכים, ספק פוטרים אותי במבט חומל. ללמד סיני לעמוד על המקח זה כמו את אריה דרעי להתפלל.
הסיני רוכש שתי קערות וצנצנת עץ, או להיפך, ואנחנו פונים להסתובב בעיר המשמימה.
אני שואל את יו"ר הוועד, צ'ארלס, מה רוצים לעשות, וזה משיב – "לימבי."
לימבי דנן, היא כמו יפו לתל־אביב, רק שיותר גדולה מבלנטייר העיר הגדולה, ומקופחת בכל הקשור ליחסי הציבור שלה, כמו יפו, רק בלי שום דבר מעניין.
אז ניסע.
נוסעים. כארבעה קילומטר. חונים ברחוב העיקרי. יורדים, הולכים.
כמו בסיליקון וואלי בשמונימים – סופר, תחנת דלק בנק, מקדונלד, ג'נרל סטור וחוזר חלילה, כאן אותו דבר רק בלי הפאסט פוד. ללא הגלאמור; נשים מציעות למכירה אשכולות בננות, גברים מציעים זמן אוויר סלולרי, ואחד מציע שפן מפרפר חבוק בחיקו. החנויות נושאות שמות הודים ומוסלמים.
חוזרים לאיטנו למכונית בכוונת שלאף-שטונדה-טרום-משחק-הגמר יורו 2012.
אני נוהג כ-100 מטר ברחוב הראשי החד־סיטרי, פונה ימינה לחזור, ו-שוטר עולייץ עוצר אותנו, שמייח כתופס שלל רב:
"אתה לא רואה שאין כניסה?"
"לא", אני משיב "אין שלט. אם הייתי רואה שלט, לא הייתי נכנס."
"את הרישיונות" תובע.
"צ'מע, לא היה שלט, ואני מצטער, ולא גרמתי נזק, ולא ידוע ש…" אני אומר ומושיט לו ולשוטרת שהצטרפה לסיטואציה רישיונות.
השוטר מחווה בצ'צ'אווה – השפה המקומית – לשוטרת שמסרבת, כנראה ביקש אותה להתלוות אלינו, מורה לי לסוב על צירי, לכיוון התנועה המותרת ולפגוש אותו בתחנת המשטרה.
לתנועת ידי, הבירור המזרח תיכוני שלי, הוא מסביר – "נסעת ב'אין כניסה', תקבל את הרישיון במשטרה אחרי שתשלם כדי לקבל אותו." הוא מקריא לי את פרומו העלילה, כשבסאב־טקסט מונחת אפרקדן, מבויישת, מוצנעת אך מעורטלת וברורה כשמש הצעה עסקית.
ואני נזכר במאסימו האיטלקי שישב איתנו בבר בקוצ'במבה, בוליביה 1985, הפיל כוס בירה שנשברה.
בעל הבית הורה לו "שלם $1."
מסימו נחרד מגובה הסכום וסירב.
הביאו שוטר שפסק – "$1 לבעל הבר, $5 לי."
כשמסימו מחה, הביאו לו את הסמל שחרץ "$1 לבעל הבית, $5 לשוטר ו-$10 לי."
מסימו מיאן, וכאקט אסקלציה נלקח לתחנת המשטרה, ואני מלווה אותו.
החד גדיא הסתיים בכך שמסימו שילם $1 לבעל הבית, 5 לשוטר, 10 לסמל, 50 לקצין ו- 100 למפקד תחנת המשטרה.
אבל זה מאסימו, הוא הבן של איזה סופיה, אנטונלה או פרנצ'סקה, לא של ריטה.
"נפָּגש בתחנה." אני אומר לו, שומע את הלמות טאם טאטאם, התרגשות האדרנלין ההומה וגם את חוסר המידתיות, העדר הפשרנות, חרחור הריב והמדון שאני מואשם בהם לראשונה משחר ילדותי על ידי אמא ריטה. בצדק.
השוטר מנחה אותי לסור לתחנת המשטרה. אני תועה, פוגש אותו בדרך, תוהה, מסביר שוב, טועה, עובר שואלים ושבים, ומשתף את צ'ארלס שבעצם אני יכול להמשיך ולהשאיר את רשיוני בידיו.
צ'ארלס מוודא האם אני מתכוון לעשות זאת – לא, אני משיב לו.
מוצאים את שער תחנת המשטרה ונכנסים.
אני מבחין בשוטר שפניו שוב אורו לקראתי – מסתבר שפרצוף התחת הלבן שלי מסב למחלוּא שמחה, לאסי שבה הביתה, בתצורת הנתח מונח על הגריל, "it seems that you are very happy to see me" אני אומר לו, והוא מאשר שכן, "חֲנֶה ובוא אחרי" מורה לי.
מחנה. צ'ארלס וג'קי מדדים אחרי. השף מסיבותיו הטובות שלו, אך לא ברור לי עד עתה מה הן, נשאר בחצר התחנה, מעשן ליד המכונית, כאילו בריאות ילדיו תלויה בשאיפות הניקוטין.
נכנסים למבנה גדול. יותר מדי פעמים השתמשתי בתואר 'מכמיר', אז הפעם אשתמש ב'מדכא'. דלתות עץ שבורות, שלוליות במסדרונות, ואת ריח הליזול שהייתי מצפה להריח בקרסקטין עתיק מחליף ריח שתן עז, לא ניתן להתעלמות או לטעות בו. אני תוהה למה ריח שתן; יכול להיות שהשוטרים מפשתנים במסדרונות? לא נראה לי.
יכול להיות שלקוחותיהם העצורים עושים על הקירות, או במכנסיים?
עולים במדרגות ברזל לולייניות לקומה השניה.
דלת שניה משמאל נפתחת, שם, ספון בלשכתו המצחינה שוטר בחולצה תכולה של קבוצת כדורגל מוכתמת באגלי זיעה ושמן, וקולגה שלו שפושט בנוכחותנו את מדיו ומחליף לאזרחי.
אני עוטה את הטון האסרטיבי – פותח ומסביר לשוטר שאכן טעיתי, נכנסתי באין כניסה, לא היה שלט, מצטער, הבנתי, לא יקרה שוב. מבקש חזרה את רישיוני.
השוטר על אזרחי, מבהיר בחיוך השועל שהתחפש לסבתא של כיפה אדומה, שלא הבנתי. ובתמצית;
שואל "כמה זמן אתה במלאווי" – "6 שבועות." אני עונה.
"כמה זמן בלימבי"- "לראשונה."
הוא מסביר לי, שלפי חוקי המקום נעשתה עבירה, שכן נסעתי באין כניסה.
"נכון" אני נכנס לדבריו "אבל אין שלט מורה על 'אין כניסה'."
"אכן" הוא מאשר "אבל זה שאין שלט לא אומר שמותר לנסוע ב'אין כניסה'. יכול להיות שהשלט נגנב. אלה החוקים במלאווי. "לכן" הוא מסכם "עליך לשלם."
?how much you afford to pay", הוא מחווה על פנקס הקבלות.
אוה, אני שמייח משאלתו, הוא בידיי.
"הייתי מצפה שהג'נטלמן הזה" אני מורה על השוטר שעצר אותי "היה מסביר לי במקום לעצור אותי. אין לי כל כוונה לשלם, שכן אז לא אראה את הכסף חזרה. במקום זאת, תן לי פתק לתשלום, אלך למשפט, ואתה, meantime, נא החזר לי את הרישיון."
השוטר משיב לי את הגרסה המקומית ל-"אין מצב."
יפה, אנחנו בעימות.
אני מסלים ומבקש לראות את ה- chief commander, עכשיו!
'יאירי, אתה מתגרה', אני שומע את אמי, שכבר חוותה מצבים כאלה.
אבל אני בשלי –
מדבר כגנרל,
נחרץ כאימפריאל,
ומתעלם מהלכות העולם, כפרובינציאל.
השוטר האזרחי נועץ בשוטר שהביא אתי ובשוטרת שהצטרפה, ומורה לי להמתין מחוץ למשרד.
"לא יוצא, אני מבקש לדבר עם מפקד התחנה" ומוסיף על תוכן שיחתי העתידית עם המפקד את הקלף ששמט קודם – "לְמה התכוונת כששאלת כמה אני יכול להרשות לעצמי לשלם?"
השוטר שאסף אותי מבקש ב-רכות שאחכה בחוץ. "one minute" אני מתרה בו "I don't have all day" אני מתנשא ומוסיף בעברית 'יש לי גמר יורו על הראש'.
שלושתנו ממתינים בחוץ. צ'ארלס בהבעה המלנכולית-משלימה-מכורכמת אליה נחשפתי כשהדרכונים הוחרמו, אני מעריך ששוב הוא תוהה על חמיצות גורלו, שואל עצמו מה למען הבודהות, הטייפונים והדרקונים הוא עושה שם, ואיך אני, הישראלי קשה העורייף מסבך אותו, שוב.
במהרה אנחנו נקראים פנימה. השוטר שאסף אותנו מותיר אותנו עם זה הלבוש האזרחי.
אני פותח באופנסיבה – "אני מבקש לראות את מפקד התחנה."
השוטר לא מתרשם, ושוב מציע לשלם, שכן עברתי עבירה.
אני מרים את הטלפון הנייד שלי ואומר כמו בסטארסקי והאץ' "I am gonna call my lawyer".
השוטר פוצה את פיו, ואני בגסות, נכנס לדבריו ואומר לו שאני מצפה במקרה כזה שיסבירו לי שיש 'אין כניסה' ושלא הייתי אמור להכנס.
"אתה לא שמעת מה שלי יש להגיד" אומר השוטר על אזרחי.
"אני מתנצל" אני משיב, מזהה את ההתרככות "אנא, השלם את דבריך."
"קבלתי את מה שאתה אומר." הוא עונה ומשיב לי את הרישיון.
אני לוחץ לשוטר את היד, לוקח את הרישיון, יורדים למכונית, מחייכים לשוטר שעצר אותי, חוברים לשף המעשן ויוצאים מהתחנה.
במכונית, בפוסט מורטם, צ'ארלס אומר ש-Pierre, המנהל הסיני שבכל אינטראקציה עם שוטר משחרר 500 קוואצ'ה, כשני דולר, ובטוח שיצא בזול, כבר היה משלם לשוטר במקום ולא היינו מגיעים לתחנה.
ג'קי אומר לי "you know how to speak".
אני אומר, שאני לא יודע אחרת, זו עיקשות, נוקשות, חוסר יכולת התפשרות, לא בטוח שזו הדרך הנכונה, וזה שזה עבד כעת לא מבטיח את הפעם הבאה.
על הבורבונים – שושלת המלכים הצרפתים שחזרה למלוך אחרי המהפכה הצרפתית – נאמר, ש'הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר.'
כלומר, ניתן לומר, שאם 'לימוד זה שינוי התנהגות בעקבות מידע חדש', מהשיעור – שוב, לא נלמד דבר, אך לקח הקטע נלקח.
5/07/2012
פרקים נוספים:
