יאיר דיקמן ניו יורק

מינורי בנוסטלגיה

ג'נטריפיקציה ניו יורקית

ב- 2016, גילינו את הבייגל ה'נכון', לי – Pick A Bagel, על השניה בין רחובות 76 ל77. פמפרניקל עם סְפְּרֶד לקס. ואמריקנו גדול. ואם לא מתכנן לאכול בקרוב, אז גם ברין מאפין. לא כי רעב, כי טעים! קיבינמט.

ביום ראשון אחד חצינו את הפארק, עצרנו ב- 72 בין קולומבוס לאמסטרדם ונכנסנו ל-בייגל 72. הפמפרניקל היה חיוורייני, בצבעו ובעיקר בטעמו.

כ-עשרה חדשים לאחר מכן, אני חולף על פני החנות. הריהוט, האווירה, הבז' הוורדרד עם התפרטים באותיות פלסטיות שמאפשרות עדכון בצבע כחול ואדום, היה מיושן כשראיתיו לראשונה בשנות ה-80.

עדיין.

יומיים אחרי, יום ראשון, מחליט שלא אעבור לeast side, מבוטא – איססייד, בבוקר אלך לבייגל 72, אזמין ססמי או פאפי, עם אמריקנו דלוח גדול.

בום! בעיטה, מבוטא  – בעידע – לסרעייפת, החנות מכוסה בשלטי רשת מצים סחוטים. שלט בייגל 72 עדיין במקומו.


ימי ראשון עבורי הם אחר הצהריים בוושינגטון סקוור. הופעות הרחוב שציפתי בהן למאותיהן, שמרו על עיקרן. המלל מעט מתעדכן; עדיין מרהיב ומצחיק. אותי. הפעם הגאג היה בחירת מנהיג המתעמלים השחורים אסיאתי, מבוטא – אזיאתי, שכן אסופת הלבנים שבחר 'לא מספקת'. לקח את האסיאת, הוריד לו את המעיל, נשאר עם חולצת טריקו, אמר לו להרים ידיו אל על, ושלאק הפשיט אותו מחולצתו. זו היתה תפנית מהתסריט שמכיר. אלים, משהו. ועדיין – קורייע.


חיפשתי את קבוצת המבוגרים ששרה. לראשונה ראיתי אותם ב- 1984. ב- 2008 עוד ראיתי זכר למי שראיתי לראשונה. הקונספט נשאר. גיטרה או שתיים, בדרך כלל הם השרים המובילים, שרים שירי פולק, שחור או שניים נותנים קולות רקע נפלאים, אחד עם משרוקית רכבת מדי פעם צופר במקום הנכון, יש מי שמוציא ומלווה במפוחית, כאלה עם רעשני קצב, לעיתים טמבור, נשים מבוגרות מצטרפות, מעודדים זמר/ת עובר אורח להוביל בשיר.

מבחינתי – זוהי ניו יורק;

סינתזה, אקלקטיקת זרים, אנונימיים,
מתכנסים אדהוק,
על תשתית קבועה, חזקה, נטולת אידיאולוגיה,
המאפשרת הבאת יכולות, כשרון, מעשה, לביטוי מהנה את משתתפיו
ובסיומה – פיזור.
תפקיד הריבון: להקים תשתית, לתחזק אותה, למנוע השתלטות החזק מדיי על המרחב הציבורי.

אושר.


עזבנו את ניו יורק ב- 1994. בתקופת הריסשן. מלחמת איראן עיראק, בוש האב, תחילת נשיאות ביל קלינטון.

ניו יורק הייתה נקייה ומסודרת יותר מאשר בהגיעי אליה ב- 1984. ועדיין הייתה מלוכלכת, עשינה, מזיעה ומדממת, אותנטית.

במהלך כהונתו של ג'וליאני ניקה אותה. לרחוב 42, שהייתה לו ארומת של שתן עם ניחוח זרע, מקושט בכתמי חנויות פורנו, עשה לה חפיפה, ייבא חנויות דיזני ומיקי מאוסים, בקמץ ובשווא.

כעת אני מחפש את חנויות האוכל הסיני היפני, הפיצריות הקטנות, שעושות משלוחים או to go, עם שני שולחנות לאכול סיני משומן על המקום, מקסיקני מלוכלך, יפני בזול, דיינרס עם מלצרים יוונים זקנים במכנסיים שחור חולצה לבנה, ופפיון. המבורגר בי אל טי. נאדה.

העיר מלאה מסעדות נקיות מוארות, רשתות, לא בא להכנס אליהם בכלל.

כנראה שהיה מי שביכה את הדרדרות העיר בשנות ה-80. אני את התנקותה מאז.

 


מינורי בנוסטלגיה, עדכון

Share

תגובה אחת בנושא “מינורי בנוסטלגיה”

השאר תגובה