Yair Dickmann selfie

מינורי בכשפים

את ץ' מכיר מהסבלות, ניו יורק, 1986. אמצע שנות העשרים של שנינו. ב- Noah's Ark, עשרות ג'ובים של תיירות בגובה המותניים, מצבים אנושיים, גרפיקה אנושית מרצדת, תריסרי סרוויס אנטרנסס, אלפי מדרגות, מאות שעות משאית טוונטי סיקס פוטר, לא מיותר לציין, ללא רישיון ייעודי. תנועה באי הנוצץ והמחוספס כזכוכת מנופצת.

ץ'המלנכוליות והדיסגרפיה, נטנו את התון. אז היה בשלב ה-טרום הסברים. אלה, הגיעו בהמשך, התפתחו, טופחו, תפחו והצטיינו, תואמים את הכשלים; יש לכשלים סיבות. מרחיב על המורכבות האישית באנווירונמנט הקיבוצי כגורם, כמאיץ וכמכריע.

נמוך, מוצק, חזק, יפהפה – שתי טיפות פול ניומן, בגרסת כנען. גינוני נימוס של קיבוצניק משוחרר – משהק, מגהק, מגרבץ, מתעטייש ומפליץ באדיקות סוציאל דמוקרטית – ללא הבדל דת ומקום, הבחנה ועיתוי, חף ממשוא פנים או תחת, מורא ומעמד.
והבנות, מז'אנר מסוים לפחות, כך דֻווח, 'חולות' עליו, מתות על האותנטיות.

ככולנו, התגלגל בשנים ובמאורעות. גם להודו הגיע. הוא שהדליק אותי עליה. אקזמפלרים שכמותו מוציאים להודו ולישראלים מסוימים את המוניטין המפחיד, את תדמית התלישות ושיבוש הדעת. הם שבים להודו כאילו "בישראל כבר היינו"- הבית הוא שם והגיחה היא לכאן.

אוהב אותו; חוגג את העצב אך לא משרה עצבות, את זווית ההסתכלות, התבונה, ההומור, המלנכוליה, היושר האינטלקטואלי הבלתי מותנה במצבו הרגשי, החפות ממניירות שסביבתי מוצפת בהן – רוצה לומר, יש גינונים אך ממין אחר. הוא אולי לא האיש הכי נקי שיש, אבל אין עליו גרם אחד של שיט. בהשראתו אבחנתי שציניות היא חיווי הומוריסטי על כשל. הוא היה הראשון שהפתיע אותי בדותו על עצמו – "לא אוהב מתוק".

חיסונים להודו, ץ' לא נטל. מכיוון שלא זלזל באתגרי ההגיינה שהמקום מציב, נקט בטקטיקת החיסון האורגני – שתיית כף מים מקומיים ביום הראשון, שתיים בשני, כוס שלמה בשלישי. זהו. מחוסן. בטבעי.

יום אחד בשעת לילה מאוחרת, כך סיפר לי ץ', בערך, כשהיה בפונָה, מצא, שאיבד את הארנק. התבאס; כן ההווה הוא העיקר, לא העיקר, שלך שלי, שלי שלי – גם אצל קיבוצניקים הרוחְניים כמה ממרכיבי הקיום הגשמיים והייתכן פחות חשובים, אצורים, אולי לא נעים להודות, בארנק.

עודו משוטט נכלם ועצוב, כלב מגזע השוטים הגיח מולו. נתן בו מבט. לא זוכר מה סיפר, מי במי, האם ועל איזה משככי תודעה היה. השאיפה לדיוק היסטורי או תקפות לוגית לא היוותה גורם מדרבן שיתגבר על מבוכת הבירור. האם היה זה משהו שהשכלתי (או בעצם בורותי) הפרמקולוגית, לא תוכל להתמודד איתו, או שהתמסטל מהפרשות קוגניטיביות של לעיסת חוויות עבר, טחינת טרנספורמציות הווה או, תקווה לתפנית עתידית בעלילה. סביבתו עודדה ואפשרה את שתי החלופות.

בכל אופן, סיפר, החל ביניהם – בינו לבין הכלב, כן? – דיאלוג. ללא מלים. ץ' פירש את חילופי המבטים כהנחיית הכלב שעליו ללכת בעקבותיו. בהיעדר אלטרנטיבה – מה כבר היה לו לעשות? – הלך. ץ' אחרי הכלב. בסמטאותיה המאובקות של פונה. הייתי שם – אין אספלט. חול אבק ובוץ, ההולך על ארבע מוביל את ההולך לאיבוד, ל- סורפרייז סורפרייז – ארנק.
וזה, הארנק, מוטל לו על הכביש, ממתין לבעליו ככלה ביום חופתה, עם תכולתו התחובה לתוכו, בלא שחולל.
כחילוני אדוק, כמְסַפר וכאחד מגיבוריו, ץ' מודה בבעייתיות הסיפור. ועם זאת, אם היה תרחיש טריוויאלי, לא היה מספר לי, וממילא לא היה מובא כאן, לא כן?

ולמה מלאֶה עם סיפורי הכשפים של ץ' ופונה? הוא הביא לי את המסופר כדוגמא לייחודיות, שלא לומר מכושפות המקום. ככזה – משמש פתיח לסיפור הבא, שלי.

* * * * *

ינואר 2004, העבודה, משפחה, יחסי הכוחות, הכיוונים וההעדפות מאפשרים לי להגיע לכמה שבועות להודו. לבד.
לא מתכנן דבר פרט למסגרת זמן ושני יעדים, על פי המלצתו של ץ' ואשרור של אחרים, לפי סדר חשיבות: פונה וורנסי, מסיבת החיים והמתים; דייט עם הרוח ומסיבה עם החומר. רוצה את החוויה של המסאז' המנטלי להתניות באשראם של אושו – להטיח ראש בקיר התודעה במתכונת המסוימת הזו, וגם דחוף לי לחזות, להריח שריפת גוויות על הגנגס. את היתר אראה בדרך, ואחווה את ההתנסות של ההתנהלות ביקום הלא מציאותי, במציאות הבלתי קיימת, שמדברים עליו.

תקלה שלא עולה בבריאות נפשית או פיסית או על כמה מאות זו חוויה.

טרום ההגעה, לא ידעתי כמה זמן אשהה בכל מקום. גם לא היכן ממוקמים על המפה. נגיע, נמצא, נסתדר. ככה אוהב את זה. זה אולי יותר יקר, ועם זאת מרתק. יש כסף, ביטחון. מבחינתי, כל תקלה שלא עולה 1,000 לא-חשוב-איזה-מטבע, שלא עלתה בבריאות נפשית או פיזית – חוויה.

כשנה לפני, בעידן הטרום קונקרטי של הנסיעה, ץ' הנחה אותי להגיע משדה התעופה לג'רמן בייקרי בפונה.

נוחת בלילה במומבאי, מדלג להסעה שמצאתי לפונה. לפנות בוקר נכנס לבייקרי. מקום המפגש בו הזרים מתעדכנים בהתרחשויות על קפה מחורבן ומאפים תואמים. אולי שם המקום, אולי הפופולריות בין הזרים, אי של ניקיון וביטחון – אין ניקיון ולא-בטיחות, בהמשך יהיה שם פיגוע.

יומיים טרם עזיבתי את פונה, נכנסתי לקפה בשבע ורבע בבוקר, לאחר המדיטציה הדינמית של חמש.
רואה אשה בשלהי ה40מים, נראית מעט מבוגרת ממני – אבל לך דע בהטיית תפישת עצמנו כצעירים יותר מהיותנו – בג'ינס ופריזורת סיקסטיז – שיער גולש מקדמת המצח לאחור ובקצהו גל חוזר משתפל מעלה. לא טרנדי מי יודע מה וכמה, אבל גלימות הבורדו שלי ושל רוב שותי הקפה מהאשראם, כן לעניין? הקונטקסט כל כך אוורירי ומופרך, שלא מתרסקים על עכבות, ולא מתעכבים על תסרוקות. נראית כמי שבעברה היתה נאה, מאוד, והווייתה מעידה שמודעת לכך.

ישובה לה – לא סתם יושבת – על הספסל באדנות שאינה משתמעת לשום פן או ישבן. קוראת. מסתכל עליה. אחוזה מכדי להיות חלק מנוף הרוחניים הפָּרום. מסקרנת.

דחף לא ברור לי דוחק בי להציע לה חדרי.
יעני- אני, אציע, לה, ת'חדר, שלי.
אני אציע, למישהו שלא מכיר, את החדר, שלי?

משתלט עליו. על הדחף. מה פתאום שאציע לה את החדר? מי אומר שאין לה חדר? ואם אין לה חדר, אז מה? מה לי ולה? ובכלל, מה לי ולסוגיית יש-לה-אין-לה חדר? והיכן אני אהיה אם אפנה לה את החדר? מלא כרגע בפונה. מה פתאום לוקח אחריות על סדרי לינה של מישהי זרה לי? ומה היא תחשוב על 'למה אני מציע לה את החדר?' האם הפנייה לא תיחשב כגרסה ההינדו-מוצ'ילרית לים-תיכונית של 'תְצְלחי לי, מה השעה?' פרומו, להצעה ממין אחר? לא המקרה, אין מצב.

היא קמה, פונה ללכת. עוברת דרכי, נועצת מבט, כאילו מבררת, 'ואתה, מר-חבייר-הסתדרות, מה יש לך להגיד, או לומר?' כנותנת את הצ'אנס.

אני, מבוהל משהו, פוצה את הפה וככה כמו שהוא, גם סוגר אותו. את הפה. כדג. לא משחרר הגה.

כבר שמונה ומשהו, נע לחדר. בתבוסתנותי שמח שלא פניתי אליה.

עושה סידורי שינה של מי שקם מוקדם מדיי ומגיע לו פיצוי. מתקלייח בשירותים המשותפים במסדרון – ברז תלוי מלמעלה באינטימיות סמיכה לחור החירבוניאדה.

בחדר, לפני פשיטת המגבת, שומע נקישות דלת, מלוות ב"מיסטר דיקמן" בקול גברי בהיגוי הודי של לשון דבוקה לחיך עליון.

פותח את הדלת כדי חרך. נשאל על ידי בעל הבית עד מתי מתכוון להישאר.
– "היום יום רביעי" אני עונה, "עוד שני לילות, ביום שישי, אצא".

– "אם כך" שומע קול נשי דובר אנגלית במבטא גרמני, שפתיחת הדלת לרווחה מאשרת שאכן שייך לפראוליין מהבייקרי, "אמתין עוד יומיים עד שהחדר יתפנה" ומבארת לבעל הבית "I met this guy in the morning" ואני מוקיר אותה שנעצרת שם.

למחרת, יום חמישי, לא רואה אותה. בשישי, שוב שבע ורבע, לאחר מדיטציית הבוקר, נכנס לג'רמן בייקרי, אחרי סדנה לילית aum בהנחיית Veeresh, רוויית אדרנלין; מעבר שנים עשר מצבים רגשיים. חזק. מעניין. מתיש. אפילו שלא באמת וממש, לא ממש הצלחתי להתחבר להתכנסויות הרגשיות. ה- fake it till you make it שהמליצו המדריכים לא עובד לאשכנזי חסר האמונה, נטול אינטליגנציה הרגשית שאני.

רואה אותה יושבת באותו מקום של לפני 48 שעות. ספונה במקומה כמי שישבניו נטועים במושב העץ ומהווים את בעליו החוקיים, אפילו אם זה, הספסל, נשא אלפים לפניה, ועוד יזדמנו לו אחוריים לרבבותיהם אחריה.

אולי מפני שהייתי לאחר סדנה בה כמה מההתניות הבסיסיות שלי פוצ'פצ'ו, התקמטו משהו, נמעכו אלי כתלי תודעה, פניתי אליה בלא מחשבה מכינה או ניסוח מקדים, כפנות אל מכרים ותיקים: "רוצה לספר לך משהו" הכרזתי.

היא הסתכלה עלי, מתמקדת, הנידה בראשה כמאשרת שהיא בהאזנה.

"בבוקר יום רביעי" סחתי לה "רציתי להציע לך את החדר שלי, אבל לא היה לי האומץ לפנות" מתוודה בישירות מחוספסת, באנגליתי המעולגת.

– "אוה יָה, יָה", היא מאשרת בענייניות ובמבטא גרמניים, וממשיכה את הפסקה שלי בטבעיות של מי שאינו מופתע- "אני" משלימה את חלקה בסיפור "מ- 1989, כל שנה באה לפונה. תמיד מתאכסנת בחדר שלי. החדר שעכשיו אתה שוהה בו" מאבחן שנוקטת ב'אתה שוהה בו' לא ב'שלך', "אצל מיסטר (ווטצ'שלמקולט).
לפני שבועיים הגעתי לכאן. ירדתי לגואה, הקדמתי לחזור יומיים לפני התכנון המקורי, ברביעי, היום שהיינו אצלך."

– "ואני בדרכי לשם, לגואה, היום" נרעש ומברר עם עצמי שאני מבין; יש מי שקושר בין היותי בחדר מסוים, שבו שהתה בעבר פרסונה אחרת דומיננטית יותר, כלפי החדר לפחות, מי שעוקב אחר לוחות הזמנים, שמתאם בין צרכים ורצונות, שמקצה סדרי עדיפויות ומתאם ביניהם, וגם שמשחק אותה בקליימקס הירואי של הצפת דחף בלתי שגרתי בהצעת חדר לזר? תיכף אייחס לו גם את גישת השכר והעונש.

האללו, ץ', אתה אתי? איפה אתה כשצריך אותך? אפשר להציע את ההתרחשות כהוכחה לקיומו של האל?

– "את מבינה את צירוף המקרים?"

– "יָה, יָה", היא משיבה נחרצות, כשאני מתרגם את האינטרפרטציה של הטקסט והטון, ל'חאליק מהקשרים מופרכים', מגילויי 'תודעה רחבה' בכאילו, מהשתפכויות רוחניות ובכיינויות רגשיות. אסוף את עצמך יחד עם השמאטֶעס שלך, ופנה את החדר. שלי. עכשיו, מייד ורצוי בכלל בדיעבד'.

 * * * * *


בפרידה, כמה שעות לפני שתכננתי לצאת, כשהגברת באה לחדר, התרגשה – מינורית, כן? – מהעובדה הפרקטו-קונקרטית, שנתתי לה מפתח נוסף לחדר שעדיין אחסן את חפציי. ראתה בכך הפגנת אמון מרגשת, סיבה לשינוי גישה.

עד כדי כך זנחה את הקונקרטיות, שכאקט אינטימי אף הבהירה, שהיא בכלל לא בעניין הרוחני, לא באה לפונה לאשראם. היא באה לחברים.
שוין.

 

פברואר 2004

Share

השאר תגובה