Yair Dickmann selfie

מינורי בהוכחה לקיומו של האל

משך קריאה כ־ 15 דקות

או, ברוחניות

את ץ’ מכיר מהמובינג בניו יורק, 1986. אמצע שנות העשרים של שנינו. עשרות ג’ובים של תיירות אותנטית בגובה המותניים, מצבים אנושיים, עשרות תריסרי סרוויס אנטרנסס, מאות שעות משאית, תיבת נח, 26 פוטר (- מידת אורך), אלפי מדרגות, תנועה באי הנוצץ, המחוספס.

אף על פי שהמלנכוליות כבר אז נתנה את הטון, הוא היה בשלב טרום ההסברים. אלה הגיעו בהמשך, התפתחו, טופחו, תפחו והצטיינו, תואמים את המאורעות, שלובים בהם;
הרחיב על האנווירוינמנט הקיבוצי כגורם, כמאיץ וכמכריע בתוצאה המכזיבה.
נמוך קומה, מוצק, יפה תואר – דומה לפול ניומן בגילו. גינוני נימוס של קיבוצניק משוחרר – משהק, מגהק, מגרבץ, מתעטש ומפליץ באדיקות סוציאל דמוקרטית. כלומר, ללא אפליה על רקע דת גזע ומין הנוכחים, ללא אבחנה בעיתוי, משוא פנים בפני מי, מורא ומעמד הנושמים.
הבנות היו חולות עליו. לפחות סוגה מסוימת.

ככולנו, התגלגל בשנים ובמאורעות. גם להודו. ץ’ היה בין מי שהדליק אותי עליה.
אקזמפלרים שכמותו מוציאים להודו ולישראלים מסוימים את המוניטין המפחיד, את תדמית התלישות ושיבוש הדעת. הם שבים להודו, כאילו, בישראל הם כבר היו, הבית הוא שם, הגיחה היא לכאן. הוא סיפר, שלקראת הודו אינו לוקח חיסונים. הוא מגיע, ביום הראשון לוגם מעט מים מקומיים, ביום השני מעט יותר, בשלישי עוד קצת ו־וואלה – בהיגוי צרפתי – הוא מחוסן.

ציניות חגיגת הכשל

אוהב אותו; את זווית ההסתכלות, התבונה, ההומור, המלנכוליה, היושר האינטלקטואלי הבלתי מותנה במצבו הרגשי, החפות ממניירות שסביבתי מוצפת בהן – רוצה לומר, שבכל זאת יש לו מניירות, אך ממין אחר. ההתרועעות איתו גרמה לי להבחין, לנסייח ש’ציניות היא חיווי הומוריסטי על כשל’.

יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, כך סיפר לי ץ’, בערך, באחת מגיחותיו להודו, בפונה- Pune, מצא, שאיבד את ארנקו. התבאס; כן ההווה הוא העיקר לא העיקר, כן שלך שלי, שלי שלי – גם אצל הרוחְניים הזרוקים כמה ממרכיבי הקיום הגשמיים והייתכן פחות חשובים, אצורים – אולי לא נעים ובכל זאת יש להודות – בארנק הכסף.

בעודו ץ’ משוטט נכלם ועצוב, הגיח כלב מגזע השוטים מולו, נתן בו מבט.
לא זוכר – אני, האם ועל איזה משככי תודעה סיפר שהיה. גם השאיפה לדיוק היסטורי או תקפות לוגית לא היוותה גורם מדרבן שיתגבר על מבוכתי לברר. האם היה זה משהו שהשכלתי (או בעצם בורותי) הפרמקולוגית, לא תוכל להתמודד איתו, או, שהתמסטל מהפרשות קוגניטיביות של לעיסת חוויות עבר, טחינת טרנספורמציות הווה, או, תקווה לעתיד טוב יותר. סביבתו עודדה ואיפשרה את החלופות.

בכל אופן, סיפר שהחל ביניהם – בינו לבין הכלב, כן? – דיאלוג. ללא מלים. ץ’ פירש את חילופי המבטים כהנחיית הכלב, שעליו ללכת בעקבותיו. בהיעדר אלטרנטיבה טובה יותר, הלך. ץ’ אחרי הכלב.

לאחר מסע, שלא ברורים נתיביו או משכו, ברחובותיה המאובקים של פונה, ההולך על ארבע הוביל את ץ’ ההולך לאיבוד, ל – סורפרייז סורפרייז – לארנק.
וזה, הארנק, היה מוטל לו על הכביש, ממתין לבעליו ככלה ביום חופתה, עם תכולתו התחובה לתוכו, בלא שחוללה.

כחילוני אדוק, ץ’ הראשון להודות בבעייתיות סיפורו.
ועם זאת, אם המסופר כאן היה תרחיש טריוויאלי, הוא לא היה מספר לי, הלא כן?
וממילא אם היה סביר, או סתם שגרתי, לא היה מובא כאן, לא?

ולמה מלאה אתכם הקוראים המועטים הנדירים מפז, בסיפורי הכשפים של ץ’ ופונה?
ץ’ סיפר לי את ההתרחשות כדוגמא לייחודיות, שלא לומר מכושפות המקום, מקום בו הרציונל הולך לאיבוד, או לפחות מקבל עיבוד נוסף על הקיים.
ככזה, סיפורו נשל ץ’ משמש כפתיח לסיפור הבא, שלי, על אפיזודה, שולית במרחב.


ינואר 2004, העבודה, משפחה, יחסי הכוחות, הכוכבים, הכיוונים וההעדפות, מאפשרים – לא מונעים ממני להגיע לכמה שבועות להודו. לבד. הרבה שנים רוצה; בערוץ 8 צפיתי על וורנסי. על האשראם של אושו שמעתי. שאני לא אהיה שם?!

לא מתכנן דבר פרט למסגרת זמן ושני יעדים, לפי סדר חשיבות: פונה ו־ורנאסי, מסיבת החיים והמתים; דייט עם הרוח ומסיבה עם החומר. רוצה את החוויה של המסאז’ להתניות באשראם של Osho, וגם דחוף לי לחזות בשריפת גופות.

טרום ההגעה, לא ידעתי כמה זמן אשהה בכל מקום. גם לא היכן המקומות ממוקמים על המפה. נגיע, נמצא, נסתדר. יש כסף, ביטחון. חוויה. זה השוס.

לפני ההגעה, בעידן הטרום קונקרטי של הנסיעה, ץ’ הנחה אותי להגיע לג’רמן בייקרי , שבהמשך זכה להתקפת טרור, פוצץ, ונבנה מחדש.
נחתתי ב-לילה במומבאי. נסיעת לילה לפונה, לפנות בוקר נכנס לבייקרי. מקום המפגש שכולם מתעדכנים בהתרחשויות על קפה מחורבן ומאפים עם שמות מערביים וטעמים חסרי אוריינטציה. אולי שם המקום, ייתכן ש(היעדר) האלטרנטיבה, אולי הפופולריות שלו בין הזרים, אי של סבירות, ניקיון וביטחון.
משם פניתי לחפש חדר בדירה בעיר שאווירתה אבק, ורחובותיה בוץ.

כשִגרה, כמה פעמים ביום בשבועיים שהותי שם, פקדתי את המקום.
שני לילות לפני עזיבתי את פונה, נכנסתי בשבע ורבע בבוקר, לאחר המדיטציה הדינמית של חמש, לקפה.

ראיתי אשה בשלהי הארבעימים, קצת יותר מבוגרת ממני בן ה- 44, בג’ינס ופריזורת סיקסטיז – שיער משתפל מקדמת המצח אחור, ובקצה האחורי גל חוזר משתפל כלפי מעלה. לא טרנדי מי יודע מה, אבל גלימות הבורדו של רוב שותי הקפה מהאשראם, כן? הקונטקסט כל כך אוורירי ומופרך, שהתסרוקת לא מהווה נושא להתעכב עליו. נראית כמי שבעברה היתה נאה, מאוד, ומחזיקה מעצמה ככזו. מודעת.

היא ישובה על הספסל באדנות שאינה משתמעת לשום ישבן. קוראת עיתון. אני מסתכל עליה. בוחן אותה. מסקרנת.

דחף בלתי מוסבר, לי, דוחק בי, להציע לה את החדר שבו אני שוהה.

שאני אציע, למישהי שכלל לא מכיר, את החדר, שאני שוהה בו?
מצליח להשתלט עליו. על הדחף.
מה פתאום שאציע לה את החדר?
מי אומר שאין לה חדר?
ואם אין לה חדר, אז מה? מה לי ולה?
ובכלל, מה לי ולסוגית יש-לה-אין-לה חדר?
ומה היא תחשוב על למה אני מציע לה את החדר?
והיכן אני אהיה אם אפנה לה את החדר?
מה פתאום אני לוקח אחריות על סדרי לינה של זרה לי?
האם הפניה לא תיחשב כגרסה המוצ’ילרו-פונית לזו של שפת הים-תיכונית ל-‘צְלֶחִי לי, מה השעה ומה המצב? ואבא שלך גנן?’ שבעצם מציעה פתיח היכרות עם כוונה – לא המקרה ולא המצב.

היא קמה ופונה ללכת. עוברת דרכי, נועצת בי מבט, כאילו מבררת, ‘חבוביק, ואתה מה יש לך להביע?’ כנותנת לי את הצ’אנס להתבטא.

אני, מבוהל משהו, פציתי את הפה וככה כמו שהוא, גם סגרתי אותו. את הפה. לא שחררתי הגה.

כבר שמונה ומשהו, נעתי לחדרי. בתבוסתנותי שמחתי שלא פניתי אליה.
עושה סידורי שינה של מי שקם מוקדם מדיי בבוקר ומגיע לו פיצוי.
מתקלייח בשירותים המשותפים במסדרון – ברז תלוי מלמעלה ליד חור המחראה, מודל BullPgia.

בחדר, לפני פשיטת המגבת, שמעתי נקישות בדלת, מלוות ב”מיסטר דיקמן” בהיגוי הודי – לשון דבוקה לחיך העליון, של בעל הבית.

פתחתי את הדלת כדי חרך. נשאלתי על ידו, עד מתי מתכוון להישאר.

“היום יום רביעי” עניתי, “עוד שני לילות, ביום שישי, אצא.”

“אם כך” שמעתי קול נשי דובר אנגלית במבטא גרמני, שפתיחת הדלת לרווחה אשרה שאכן שייך לפראוליין מהג’רמן בייקרי, “אמתין עוד יומיים עד שהחדר יתפנה” ובארה לבעל הבית –
I met this guy in the morning” ואני הוקרתי אותה שנעצרה בכך.

למחרת, יום חמישי, לא ראיתי אותה. ביום שישי, שוב, שבע ורבע, לאחר מדיטציית הבוקר, נכנסתי לג’רמן בייקרי, מלא אדרנלין ומותש אחרי סדנה לילית חזקה – מעבר בין שנים עשר מצבים רגשיים.

ראיתי אותה יושבת באותו מקום של לפני 48 שעות. ספונה במקומה כמי שישבניו נטועים במושב העץ ומהווים את בעליו החוקיים, אפילו אם זה, הספסל, נשא אלפים לפניה, ועוד נכונו לו עכוזים מזדמנים לרבבותיהם.

אולי מכיוון שהייתי לאחר סדנה בה כמה מההתניות הבסיסיות פוצ’פצ’ו, התקמטו משהו, נמעכו מעט, העכבות הבסיסיות הופרכו, פניתי אליה בלא מחשבה מכינה או ניסוח מקדים, כפנות אל מכרים ותיקים:

“רוצה לספר לך משהו” פתחתי.
הסתכלה עלי, הנידה בראשה כמאשרת שהיא בהאזנה.

(לפני יומיים, בבוקר) יום רביעי”, סחתי לה “רציתי להציע לך את חדרי, אבל לא היה לי האומץ לפנות” התוודתי בישירות מחוספסת, באנגליתי הבסיסית.

“אוה יֶה, יֶה”, אישרה בענייניות ובמבטא גרמניים, והמשיכה את הפיסקה שלי בטבעיות של מי שאינה מופתעת – “אני”, השלימה את חלקה בסיפור “מ- 1989 (אנחנו שם בינואר 2004) כל שנה באה לפונה. תמיד מתאכסנת בחדר שלי. החדר שעכשיו אתה שוהה בו” הבחנתי שנסחה ‘אתה שוהה בו’ לא ‘שלך’, “אצל מיסטר (לא-זוכר-את-שמו). לפני שבועיים הגעתי לכאן. ירדתי לגואה, הקדמתי לחזור יומיים לפני התכנון המקורי, ביום רביעי, היום שהיינו אצלך” עדכנה.

“ואני בדרכי לשם, לגואה, היום”, נרעש ובררתי עם עצמי שאני מבין;
היש מי שקושר בין היותי בחדר מסוים, שבו שהתה בעבר פרסונה אחרת דומיננטית יותר, כלפי החדר לפחות, אם לא כלפי היקום המנוהל מיסטית, שעוקב אחר לוחות הזמנים, שמתאם בין צרכים ורצונות, שמקצה סדרי עדיפויות ומתזמן ביניהם, וגם שמשחק אותה בקליימקס הירואי של הצפת דחף בלתי שגרתי בהצעתי את חדרי לזרה?

האללו, ץ’, אתה אתי? איפה אתה כשצריך אותך? אפשר להציע את ההתרחשות כהוכחה לקיומו של האל, או לפחות התזה שלך על איכויות המקום?

“את מבינה את צירוף המקרים?” התפעלתי.

“יה, יה”, השיבה נחרצות, כשאני מתרגם את האינטרפרטציה של הטקסט והטון, לפרקטיקה של ‘יאללה, חליק מהקשרים מופרכים, מגילויי ‘תודעה רחבה’ בכאילו, מהשתפכויות רוחניות ובכיינויות רגשיות. אסוף את עצמך יחד עם הדברים שלך, ופנה את החדר. שלי. עכשיו, מייד ורצוי בדיעבד.’ בפרקטיקה טבטונית.

בפרידה, שעתיים לפני שתכננתי לצאת, כשבאה לחדר, לחדרי, חדרה בעצם, הפראוליין תרגשה – מינורית, כן? – מהעובדה הפרקטו־קונקרטית, שנתתי לה מפתח נוסף לחדר שעדיין איחסן את חפציי.

נראה שראתה בכך הפגנת אמון מרגשת, סיבה לשנוי גישה.
עד כדי כך זנחה את הקונקרטיות, שכאקט של אינטימיות אף הבהירה בשתפה, שהיא
בכלל לא בעניין הרוחני, לא באה לפונה לאשראם. היא באה לחברים.
shoin.

פברואר 2004

Share

הערות? אשמח לתגובתך