משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
לא, לא פוליטיקלי קורקט,
כן באמת
בקפה במרכז תל אביב, המלצר שמגיש לי, דקיק, גבעולי, שחום, שעיר מטופח, פנים מגולחות למשעי, תמידית, נקי נקי נקי, עדין, ענייני. יש שם עוד גייז, הוא מהז’אנר ה’נשי’ ה’מובהק’ לאו דווקא ה’מוחצן’. האמפטיה שלי אליו, מובהקת.
לר’ישל’ה, שישב אתי, אמרתי ש’אני מתאפק לא לומר לו כמה הוא מתוק בעיניי.’
בקפה הצפוני, עמית לז’אנר, בגרסה מוחצנת, זקן קונצ’יטה וורסט, שיער קצר, חמוד ומצחיק, לובש שורטס פסים שבעיני הזקנות המכנסיים בגזרת הבת שלי כשמתלבשת כבת־שש, מגיש לי ת’הפוךגדולחזקמוקצףאךלארותייחבחוסזכוכית.
הוא מדלג במדרגות מתפזר ומתנפנייף בעליצות חיננית בין השולחנות, ואני משתלט על הדחף לחבק אותו, כמו שאני משתלט על החשק לחבק את יואבי בן השלוש בן השכנים. מתיקות זהה.
ואני תוהה, על היבטי המשפט ‘הוא, נחת לאביו – לא הביא‘;
התוכלו ילדים לעזור לי לספור, כמה רבדים משפט-חמשת-המלים חופן?
