משך קריאה: 11 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
פרק 1: זדראסטוֻוייט
פרק 2: גלסנוסט
פרק 3: פרסטרויקה
פרק 4: קולטורה
פרק 5: רבולוציה
פרק 6: צרכנות
עובר למסעדת 'סיקסטיז', שם ישבתי בחברת איריס, ברק, ידידי הנערץ דבוש, אורחים וגם לבד. שם עישנתי את הסיגריה האחרונה באפריל. ייחוד המקום, בתפאורת סיקסטיז. עיצוב של דיינר אמריקאי עם גומחות המכילות ספות אדומות המקיפות שולחנות פורמייקה דמויית עץ מהשישימים. כאילו.
הסיקסטיז מארח בני ארבעימחמישימים לבושי אופנועים ורכובי אביזרים המלווים בבנות עשרימים. במדרחוב בחוץ חונות היצירות. מוטציות מוטוריות. צריך לבוא לכאן לראות הארלי'ס מדוגמים ברמות שאין במילווקי. אופנועים יפניים עטורי נורות חג מולד לאורכם ו-לֶֶדים לרוחבם, שברור שמשמשים לרכיבה מהמוסך לסיקסטיז. אולי גם חזרה.
התגובתיות לקונקרטיות, פלטפורמת הדלות והיכולת שמהווה כר להחצנה אישית, בוטה, מתריסה בנוסח – דע לך טוברישץ' הצופה בי, זה הפוסט סובייטיות; אני לא יודע מה נסגר איתך אבל עלי כבר לא חלות מגבלות הפרקטיקה, אז אני נותן בראש בגרפיקה קיצונית, צורמת, מנקרת. שיראו.
רובן המכריע של מכוניות היוקרה שחורות. כלומר כמות המכוניות השחורות גבוהה ממה שאני מכיר ממקומות אחרים. נראה שמעמד, שררה, כרוך באוטומוביל שחור ומכאן המתאם בין שחור לסטאטוס. כמות מכוניות הספורט הייחודיות, עם אביזרים מנקרי עיניים, צבעים מופרכים ככתום חלודה – תפוז חיוור, ניירוסטה מבהיקה ככיור על גלגלים עם סמל בנטלי עד מראה הפריג'ידר התעשייתי שמקרר מ-אפס למאה אצ'ו בפחות מארבע פצ'ו, כולל ורוד בזוקה, מצויירות ידנית כפוסטרים פסיכודליים מהסבנטיז לא מאפשר התעלמות. אולי רק לעיוורים.
מזכיר לי את מראה הוֶוטֶרָנים ממלחמת העולם השניה בארץ, שהולכים, מתמעטים ומתים, על שלל עיטורי החזה, תקועים בסיכות למקטורני צמר אפורים. נראה שהתופעה די נעלמה, לא? אקספליסיט, גרפיקה במשמעותה הראשונית, בסיסית, אקספרסיבית, עניינית תכליתית, שלא נתנת לפרשנות.
הפרקטיקה, הפסאדה האסתטית, לעיתים יוקרתית, שמסתירה קילוף, רוב הזמן עולב, והתפרקות. במתחמי הכיכר האדומה בניינים בשיפוץ מכוסים בכיסוי של לוחות עץ עם איורי לבֵנים כחזית של בניין גותי. מעניין.
במאה ה-18, עם קריעת ההתיישבות הצפון אמריקאית מהכתר הבריטי, עוד לפני הקמת המוסדות המקומיים, היתה פריחה דתית במיוחד בהשוואה לאנגליה בה הממסד הדתי היה בחסות המלך. נראה שהחופש מארגון דתי איפשר לאינדיבידואלים למצות את נטייתם לאמונה וחיזק אותה הן ברמת האדיקות והן במגוון הווריאציות לעבודת ועיבוד האל.
התרבות הצרכנית האמריקאית מאפשרת לחסרי רכוש לצרוך מעבר ליכולות ולחיות ברמת חיים שמעוררת השתאות בבעלי הכנסה דומה במקומות אחרים; שיעבוד העתיד לצריכת הווה בהשראה הנסמכת על אופטימיות אשראית.
לא בורא תובנה, משתף באסוציאציה: ביל גייטס שמיxם הצלחה כלכלית בלתי נתפשת תרם/ תורם ים כסף, ויוריש רק חלק קטן מהונו לילדיו. בהבנתו, להוריש להם את כל הונו – לא יהיה נכון. להם. וורן באפט, מושא הערצת משקיעים, מתנאה בארוחות צנועות של המבורגר עם (צ'רי) קולה. זוכר שכונה איטלקית בברוקלין, בורגנות גבוהה, שתושביה היו נוסעים באמריקאיות ענקיות רבועות, Buick Regal שהיו רוכשים יד שני'. מין סטייל כזה. אמריקאנה. משייטים איתה במרינה ליאכטה, לעיר המסעדה, מהמוסך לקאר-ווש המניב רווחים. בארה"ב קיימת צריכה, ייתכן בלתי מבוקרת, ועם זאת, נראה לי פחות מופנית ליצירת החצנה או מעמד חברתי גבוה יותר. גם הצרכנות הביזארית של אמירות סביבתיות מוטוריות הן יותר לכיוון השתייכות סוציולוגית לקבוצה מסוימת ופחות להראות עושר או השתייכות למעמד גבוה יותר. אולי בשל העובדה שבעולם צרכני מוקצן, מוצרים כבר נצרכו בעבר כסמלי מעמד.
מכיר אישית ניו-יורקי, שסך חובותיו עולה על נכסיו, והוא משייט לו בג'יפ מרצדס ששודרג מג'יפ וולוו. נראה לי, שהחברה האמריקאית צרכה, צורכת עצמה לדעת, אך לאו דווקא החצנה של מעמד חברתי כבמוסקבה, הנגישות לצריכה קפיטליסטית הפכה לסוציאלית – נחלת (כמעט) כולם.
אני נובר בתפריט הסיקסטיז – דיאט קולה 60 רובל. מזמין את הקוקטייל בגרסאת היוז'ואל הים-תיכונית שלי: 'בקבוק דיאט קולה, כוס בצד, מלאת קרח מעבר לגדותיה, קש ופלח לימון', יש לי את זה רשום ברוסית במכשיר הסלולר, ומלווה בהנחייה תודה-לא-למזוג-אני-אעשה-זאת.
אני מקבל אמפולה שחורה, כלומר 200 סי.סי., מין תחמון שיווקי שכזה, מחייבים על משקה, מספקים 2/3 מהמקובל. אני שואב את זיעת הקרח מתחתית הכוס, מוזג מעט משקה, הרציונל – היי, אנחנו אידאולוגים מטורללים, כלומר-רציונלים מתומללים פה – כדי לשתותו קר ולא מאוד מהול מהקרח הנמס. אני מחסל את המשורה, נושך את הלימון מקליפתו, ומזמין עוד בקבוק באמצעות מחווה ידנית, לצערי לא וורבלית: שיעמיסו עוד קולה, שיתחבו לימון. מקבל את הקוקטייל עם צמד פלחים, לוגם, ושמייח ככלה ביום חופתה.
למה מעיק עם הפרטים התפלים? לא שאני משולם בעד המלה, כן? אז זהו, מפני שבנוסף להצפת המשקה בקרח ולימונים הוא גם מציף תופעה. תפישה, אופיינית, מאובחנת ומרתקת; מבקש חשבון, מצפה ל-120 רובל. אוה, הנה היא מתקרבת, התפנית בעלילה. אני מתבקש לשלם 150.
"למה?" שואל את המלצרית. היא לא מבינה בתחילה. בהמשך מסבירה לי שאלה הלימונים. זה טרם קרה לי. אחד מביטויי המחסור לשעבר הוא שליד כל פריט בתפריט ישנם שני מספרים: המחיר הנקוב, ולשמאלו, לא מספר הקלוריות – טרנד אופייני פוסט מודרניסטי, אלא המשקל למנה, בגרמים. אל לה, למנה, להיות פחות ממשקלה הנקוב, בשל מי שקילף את הפרודוקטים היקרים למכירה נוספת. יש כאן סיסטמה. בקרה, מנה היא סך הפרודוקטים הרשומים.
'עוד מהקלחוז', מזכיר לי שמנהיג סובייטי ביקר בלונדון בסבנטיז, ביקש לדעת מי אחראי על חלוקת הלחם בעיר. התקשה להאמין שאין פונקציה כזו. וגם הבריטים, אל תתפסו לי תחת, מסתבר שההוא המוצב על צוקי דובר ותפקידו לדווח על העדר ספינת אוייב מתקרבת פוטר ומשרתו בוטלה רק איפשהו באלפיים ומשהו.
מלצריתי עגומת המבע מבינה שנפלה על קשה עורף. היא משסה בי סרגיי מז'אנר השיער הקצוץ על עורף פר וממדי ענק שנופחו, תפיחותיו טופחו במרתפי כושר מוסקבאיים שחורים המאיימים על הטי-שירט האפל שיפקע באבחת התעטשות אחת.
"מה הבעיה?" הוא מתעניין בטון שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה כלומר אני אשלם. אני שוטח את תמימותי הבאמת תמוהה באוזניו על החיוב. הוא בסבלנות של מי שכבר חווה דאמיס, מסביר, שתוספת ה-30 רובל היא בגין הלימונים. כבר חוייבתי כאן על הקטשופ שליד ההמבורגר – הרי זה מוצר לא? אבל על לימונים?
כשריי קרוק, מייסד מקדונלד, ירד מהר סיני, כלומר מסן ברנרדינו והטביע את הקציצה בקטשופ, בא עם החזון שבכל סניף תתממש ההבטחה לקבל את אותו הדבר, הוא, כך אני משער, לא צפה שהרשת תגיע לאן שתגיע ותתמודד עם תרבויות שמחלקות את המזון למצרכי יסוד ולא כיחידת טעם וחיוב הוליסטית. כן, שמעתי שגם האיטלקים זונות, ומחייבים על שקיקי קטשופ.
יפה, נציג האדמיניסטרציה הביורוקרטורית שומר על הסטרוקטורה הדוקה. "והיכן זה כתוב?" אני שואל בחיוך, מצפה לתגובה מנצחת. סרגיי שלנו נמוג לעבר הדלפק, חוזר מדפדף בתפריט עתיר התמונות, ומצביע לי על פלח לימון: 10 רובל טבין ותקילין, לפלח, מודפס בשחור על תפריט. ו"מה משקל הלימון?"
– סתאאאם, נראה לך שאשאל שאלה כזו? בודה בכתיבה.
אז שילמתי כמו גדול ('כמו טאטאלע' היינו אומרים?) 150 רובל.
כמו עסקת מכירת ה- BSA overhead 1953 ב- 1983: רכשתי אותו ב- 900 לירות שנה קודם. חרא אופנוע. ידעתי שיירד גשם שכן 4 שעות קודם להגשמתו, רגישות האופנוע ללחות מנעה הצתתו. באחד הגשמים נתקעתי מתחת לגשר ההלכה. חלצתי עצמי. כשבאתי להצילו – נשארה רק הלחות, ללא אופנוע. בכל זאת, זה היווה את רוב הרכוש של איריס ושלי. משטרת רמת גן אשרה שמצאה אופנוע. שרוף. באתי עם תלת-אופנוע – כן היו פעם דברים כאלה, כשהכידון מניע את המנשא מקדימה. העמסנו את הגֶחל. 300 עלה לתקן. באתי למכור את הנבלה. "כמה?" נשאלתי "900" עניתי. "נותן 600." לאחר דין, מתן, משא ודברים התפשרנו על 600.
חוויות השירות כאן מותירות אותי נפעם. מה נפעם – מתוסכל. אני חווה בכניסה למסעדה חיכיון לא מקובל למלצר. המתנה בלתי סבירה להכנת האוכל. ריבוי מקרים של בקשה לאחר המתנות ארוכות של חזרה על ההזמנה. קרח – מים קפואים במקומות שיש, מוגש באופן לא סדיר. כשנראה למלצרית, טרם פיענחתי מהו החיווי המטעה שלי, שהצלחת או הכוס שהוקצו לי לא בשימוש – הופ'לה ממהרים לקחת ממני אותה, מתפתח מאבק בבקשה להשאיר אותה – "לא, טרם סיימתי." הם במשימה תפעולית. לא בשרות. השירותיות טרם חלחלה. שביעות רצון הלקוח היא הפלטפורמה המונחת ומובנת כאילו מאליה, היא איננה התקרה הנשאפת. היא לא הסיבה והיעד התוצאתי להטבת התנאים בקבלת תשר גבוה יותר כתמורה לעבודה משביעת רצון. הגורם המדרבן הוא אימת השטראף – הקנס, העונש הכספי המושת עליהם ושכל דובר רוסית מכיר. לא התשר.
איריס מעדיפה את שיטת התעריף הנקוב, ברור על מה משלמים, על שיטת המסעדות הערביות וההפתעה מתחת לבקלאווה המתוקה עם המבט של 'מה יא אשכנזי? מה אתה עושה מזה עניין? זה מקובל במתק שפתיים לזיין אותך במחיר'.
אני חוזר לדירה. עובר דרך תחנת המטרו, סמולנסקיה. דומה לסאבווי בניו יורק. השאון. התחנות מהודרות יותר – אמנות ריאליסטית קומוניסטית מגוייסת. הרכבות ברובן עתיקות, ועם זאת – מופת יעילות. מרשים. יורדים במדרגות נעות 30 מטר גובה. אין דברים כאלה. נחפרו כך כמקלטים אטומים בתקופת סטאלין. בתחתית המדרגות נהג, בדרך כלל נהגת, מזויינת במצלמות טלוויזיה. לא יודע מה עושה, אבל משער שמשגיחה ומקצה מסלולים בהתאם לעומס התעבורתי. מדרגות לאנשים, כן?
פרק 7: בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה
פרק 8: קאנייץ
פרק 9: מסיבה 2011
