בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה

פרק 1: זדראסטוֻוייט

פרק 2: גלסנוסט

פרק 3: פרסטרויקה

פרק 4: קולטורה

פרק 5: רבולוציה

פרק 6: איזוויניצה

פרק 7: אלימות נורמטיבית

את הערב אני מתכוון לסגור בצפייה בגמר מונדיאל 2010, כמה ימים קודם הייתי בארבעה משחקים בשלבים מוקדמים.

הולך מביתי רבע שעה ל־ Real Mc’Coy, המאורה הצפונית, המשודרגת המטופחת יותר מהעמיתה החבויה בדופן המערבי של אחת מהאחיות של סטאלין – אחד משבעה בניינים יפהפיים שנבנו בהוראתו בסגנון האר-נובו. להראות לניו יורק, לעולם למי יש גדול יותר.

הבר שעיצובו הקונספטואלי מתכתב עם בר אירי, נמצא בהמשך לשדרה המארחת שגרירויות זרות. עובדה זו מכתיבה את אופי הבר – פיוז'ן טשולענטי מבעבע של מקומיים, זרים, אלכוהול, ריקודים והופעות.

הגמר נגמר כשזו שלשמאלי, הנראית ולבושה כדודתו של סטאלין, מחצרצת בוובוזלה – מפיקה צרימות וובווזליות כל אימת שאחד ההולנדים מאיים לקפח חיי ספרדי, ובתגובה הספניארדית שלא מבוששת להגיע. עד עתה לא הבנתי את מי היא עודדה. האם היא מעודדת סוציאלית? שיוויונית? כאילו, להיות בעניינים?

לא הייתי מתעכב על הפרט הלגמרי לא שולי הזה אלמלא צפיתי, במו עיני, בכמה משחקים והאזנתי לשאון הרקע הוובוזלתי. השאון אמנם לא תענוג גדול, ועם זאת בהחלט לא צרה בלתי נסבלת. כששומעים את קקפוניית הוובוזלתית ללא תיווך אמצעים אלקטרואודיופוניים, כשיש אבחנה של סולנים אינדיבידואלים, כשמתקיים מתח מוזיקלי בין מוזיקאי טריבונות צד אחד של אצטדיון עם ברי הפלוגתא מהצד השני, נוסח הסוגיה הנשאלת "אבי נמני?" מיציע אחד ו"בן זונה!/נשמה!" מיציע אחר, תלוי בהעדפת הקהל, מידת אנינותו, חולניותו, זה נחמד, שלא לומר מעורר השראה או לפחות הרעשה.

המשחק מסתיים. מי ניצח באמת? המקומיים פונים לרחבת הריקודים. ביזנס אֶז יוז'ואל; חלקם מתנודדים הלומי אלכוהול, יתרתם רוקדים, מתאמצים, במרץ, בחוסר חן סובייטי, בהקצנה נוסח 'מוכרחים, מוכרחים לי-הי-יו-אות שמייאח'. אין, אין על הריקודים שחוויתי כמה ימים קודם, באיסט לונדון דרא"פ – ליריקה. מה שירה? פרוזה. בריקוד. אקספרסיוניזם. מינימום תנועה במקסימום קצב מתואם.

צעיר בהיר שיער, מקועקע עד חניכיו וקוקו מפעיל תנועות כוריאוגרפיות מרשימות על בת זוגו. חלק מהתנועות לא עומד במבחני המוסר הנורמטיבי וחלק אחר לא במבחני הפיזיקלי קורקט. בלשון ארכאית – הבחור מתפרע עד משתולל. ובלשון נמוכה – משתרלל.
'אולג' ו'מאשה' – להלן יכונו ידידנו החדשים והבדויים.

הבדייה מתייחסת גם לשמותיהם וגם להיותם ידידיכם בכפייתיותי, וידידיי שלי בבחירה, שכן, על אף האמפטיה והחמלה שאני רוחש להם, וכן בשל השימוש הזול והרווח בטרמינולוגיה 'חבר'. ידידיי משכבר הפסקה הקודמת, 'אולג' ו'מאשה', הם (נשמור על אופטימיות) עוד לא.

ידידי הנערץ שנקלע אתי, דרך מקרה, למועדון המוזכר בפאתי דרא"פ, פונק על ידי התאורן בשי. לשמע השפרצת חומצת ביקורתי על האינטרקציה הראשונית והטרנזקציה שבאה אחריה – שחלוף כסף בנרקוטיקה, הכריז בנחרצות, שהוא, 'התאורן' מי שפגש רק לפני פחות משעה 'חבר טוב'.

בכל מקרה, כעת, כשמעלה על הכתב, אני רואה בזכרוני את אולג קשישא מפזז, מכרכר בגמלוניות, מרכיב בתנוחה מיסיונרית ורטיקאלית, את מאשה קטינא, הנאה, ה-פֶּטיט, הלבושה מכנס ג'ינס קצרצר מתחת לגופיית בורדו ענקית, הגדולה ממידתה במספר כמויות, על המשמעויות המשתמעות ובעיקר הפורצות ויזואלית ממנה.

הם עושים זאת בחינניות השמורה לצעירים, חסרי מנוח, בושה או עכבות. הנבואה ניתנה, כאמור, לנבונים וכשוטה לא ניבאתי ש־בטוב הם לא ייצאו מזה. כלומר צחקתי שתנועותיו הגסות על מצע האלכוהול שהגירו לתוכם לא מתחשבות בדרישות הפטריארך הפרבוסלאבי־אורתודוקסי או בתובנותיו המכבידות של ניוטון, מה שגרם לזוג להתממשק עם רצפת העץ, והפעם בתנוחה המיסיונרית-הוריזונטאלית,, ולא שיערתי שזה ייגמר רע.

ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, הם נעלמים לי משדה ראייתי ומתודעתי. כעבור דקות מספר, בחזרתי מהשירותים, אני רואה מבעד דלת הכניסה הכבדה שכעת פתוחה, את אולג כשקוּקוֹ סתור, מנהל דין ודברים צפוף עם הגברתניים לבושי טי-שירט שחור עם הכתובת 'סקיוריטי' שבפתח: אלה, שני גברים, דאבל סייז, שלהערכתי מחלקים את יממתם לשלושה עידנים: שמירת סף, חדר כושר והשאר הלא מעניין.

אינני יכול לכנות את רוסיתי מביכה. את התואר הנזכר לעיל אני משייך לאנגלית שלי. שליטתי בשפה הרוסית מקבילה, בממוצע, לזו של קורא שורות אלה, ובתנאי שאינו יליד חבר העמים או צאצא למישהו כזה, ושיודע פחות מתריסר מלים. כך, שאני לא מבין, לא בדיוק ואף לא בערך, על מה נסובה שיחתם. עם זאת משער, שגם הם, על סוגיות משקל וחריזה ביצירת פושקין לא מתפלמסים.

עוזב את ארבעתם לרקום מערכת יחסים, וליצור את תחילתה של ידידות מופלאה. דוגם את הסצינה בתכיפות הולכת וגוברת עד לקרשצ'נדו, המתבקש להתכנות בלתי נמנע: במיזסצינה המובאת לפני, אני חוזה בכתם סגול, מבהיל, מבחיל, מהביל במעלה לחיו השמאלית של אולג. לאחריה, מבחין שחולצת אחד השומרים קיבלה עיצוב מחֻדש של משולש שנגזר ממנה. אצל עמיתו, עיגול הצווארון נשאר צמוד בנחישות לצווארו השוורי, אך שאר החולצה לא עמד במאמץ וחשף את קוביותיו המפוארות, שפותחו בעמל, יזע ומשקולות.

בינתיים, גם פניה של מאשינקה אינם כתמול שלשום, או לפחות כמו לפני שלוש פסקאות. היא לא נשארת מחוץ לתמונה. פניה נכנסות אליה, לתמונה, מקבלות אקספרסיביות דרמטית משלהן, בעיצוב תפרחתי תפיחתי, בגרסת הלייט הפמיניסטי.

אני תופס פוזיציית צפייה מול הדלת, מרותק, כמו בסרט, אני שומע קולות מתלהמים של אולג, וכנחום תקום, הוא נכנס לפריים, מופיע, תובע מהשומר לא-ברור-לי-מה, מניח שאת זכותו להיכנס למועדון שלא רוצה בו, בעודו טוען על דפורמציית האון-ליין שפרצופו עובר, וכיוצא באלה. כשהוא מוסיף לטיעוניו הדגשות, טיעונים וטעמי מגע פיזיים הוא מוטח ארצה, נעלם מהמסך. וחולל חזירה. בעיקר הוא מעורר את השתאותי על כך שהוא לא בוכה.

אני, אם יורשה לי לתחוב את שחלותיי האישיות להתרחשות, רק מלראות, אני שוקל התייפחות. און ליין. לא יכול להוריד את העיניים. נראה שהוא, אולג, די בקיא, מיומן, בתקשורת ממין זה. נראה שברק ידידי היה אומר בהשלמה – 'הוא מבין שזה מגיע לו', מה שהיה מעורר בי תהיות על גווני תפישות הצדק.

השומרים, ייאמר לזכותם, הרשימו אותי בקונקרטיותם. כאילו, לא לוקחים אישית. אולג מבקש את מנתו במלל – הם מתעלמים. אולג תובע את חלקו במעש – הם מקלפים אותו מהדלת ומעצמם, מטיחים אותו במוסקבה הרצפתית. וכך הוא יוצא לי משדה הראיה זמנית ושב אליו כמגדיר מחדש את המושג הסלמה. בכל פעם שהוא נכנס מחדש לפריים, אולג על שתי לחייו, אפו ופיו מקבלים קוועץ' עיצובי מובחן; האדמומיות הסגולה במעלה לחי שמאל ממשיכה בפנס בעין – עכשיו, סוף סוף, הבנתי את המושג פנס. זה כמעט מאיר. אני לא היחיד המשתאה: הפנס תופח לממדים שמבהילים גם את אולג עצמו. את זאת אני מבין ממחאותיו ההולכות ומעצימות – ועם זאת לא לוקח אחריות על פרשנותי, אך מחוֹות ידיו וקולו המתלונן מבהירים שהוא מתאונן על היחס העוין לעינו, לאין עינו. הוא מקונן, תובע את עלבונו, מוטח שוב, וכשהוא חוזר לסָיְיט, הפנס הפך את עינו לחריץ. קו. איי-ליינר. ועכשיו אולג ממש מתרתח, חוזר על הסצנה הקודמת אך עם ממד דרמטי משהו, יוצר מגע עם השומר משמאל, זה עם שאריות הצווארון – כנראה שלאולג יש משהו אישי נגדו, וזה בהתנהלות עסקית נטולת רגשות או התלהמות, מעיף את אולגנו אֱלי אמא רוסיה, ממנה, כבבושקה שמרכז הכובד בתחתיתה, כשפן של אנרג'ייזר, ואולי בכלל כפרפטואום מובּילֶה, הוא מפציע מהקרקע כשהפעם פס שחור, דקיק, מרמז על מיקום העין. זהו. בהמשך גם החוטם יעבור טיפול דומה, השפתיים יתנפחו לממדי־על, הפה, מחד, יתמלא בדמו ומאידך יתרוקן משיניו. כלומר ממראה של צעיר מלבב, אולג עושה גרדציה טרנספורמטיבית למגש פיצה עם אקסטרא גבינה. בהמשך יפוזרו עליו זיתים, שחורים וירוקים, ייזרו בו גרגרי תירס, פיסות שקשוקה אנשובי, ויגמור בתצורת שקשוקה. בקיצור- חירעו לו ת'פרצוף, ובנמוך- פוצצו לו ת'צורה.
אולי לא לקחו זאת אישית, אבל מאוד מעשית.

כמות האלימות שנחשפתי אליה במוסקבה הייתה גדולה יותר מכל האלימות שנחשפתי אליה במצטבר בחיי. אפילו חזיתי כמה פעמים את ה–move הזה, שקראתי לו 'אלימות נורמטיבית' – כשהורה מפליק לילד ברחוב, או בן זוג מביא מרפק לזוגתו לצלעות, זו מתכופפת מעוצמת המכה, מסדירה את נשימתה וממשיכה הלאה, כמי שכבר חטפה כאלה בעבר, מסכינה עם הגורל, והנורמה, ושהסביבה לא תשים לב לכך ושלא תעשה מזה עניין, שכן בבית חטפה, חוטפת, תחטוף יותר.
ועם זאת, דברים כאלה לא ראיתי.

הסאגה מסתיימת בשעיטת לאדה ללוקיישן בקפיצת חלודתיה החרוקים לרחבת הכניסה. שני כובעים ענקיים במגוחכותם מגיחים ממנה כשמתחתם שוטרים. אלה מסבירים לאולג ולמאשה קטינא, כך אני משער, את ערכי המוסר הנורמטיבי של Real Mc’Coy, את עקרונות הפיזיקה הקינטית של ניוטון ואת עובדות החיים הפוסט סובייטיות של מוסקבה.

בהשראת ההוא שגם אכל את הדג המסריח, גם קיבל את המלקות וגם גורש מהעיר, אולג ומאשה, הקלאברים שלנו, גם שתו את ממונם לשוכרה, גם גורשו מהמועדון, וגם עצבו להם את הפרצוף מחדש, נֶבֶּשְקוּ, על חשבון הבית. כשאני סקרן לדעת האם, כקעקוע בגרסת האמת או החינה, השינוי טמפוררי או פרמננטי.

אני יוצא, מניד בראש לשומר הצווארון, כשהוא, בהשראת סטניסלבסקי באקספרימנטים של קולנוע אילם יכול לפרש את הבעתי בהתאם לקונטקסט שבה הוא שרוי רגשית על מנעד שבין ביקורת חמורה לאמפטיה רכה על פי שיקול דעתו וכפי שתמצאו לנכון.

פרק 8: קאנייץ

פרק 9: מסיבה 2011