מוטוריקה, עצמאות

משך קריאה: 13 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

מוטוריקה, בוסר

היה הייתה עגלה וזו ההתחלה

VOLVO 244, 1976, השכלה

בן 17 וקצת, סתיו 1977, י"ב, תיכון חדש אחרי שהעיפו אותי מקוגל, הימים מעט לפני ביקור סאדאת, בן 17 ורבע, למדתי אצל עזרא נהיגה.
נחשב מורה דגול ויקר שבשל היותו נכה צה"ל נהג על מכונית יוקרה- וולוו עם מספר לבן, רכב שרים ועולים שרכשו ללא מסים.
עשרה שיעורים, כולל שעתיים נסיעה כייפית לירושלים, וטסט.

הטסטר עדכן את עזרא, שברמזור אבו כביר, בירידה, שילבתי לשני, התדרדרתי, והמשכתי לנסוע, וכן אחרי צומת חולון מזרחה לכיוון אזור התעשייה, האצתי ללמעלה מ- 90 כדי להשלים עקיפה בדיוק לפני שלט מנחה הורדה ל- 70 קמ"ש. והוא לא לא יכול להכשיל אותי על כזו נהיגה. העביר.
את הדקות ספרתי עד שבע עשרה וחצי.

היינו, שמעון, בן ולעיתים עמנואל נדחקים לוליאנט של איתן או לקאמארו של יהודה, הם היו בכמה חודשים מבוגרים ממני, ובסוף חולקים את הוצאות הדלק של האמריקאיות האלה.

Alfa Romeo Giulia 1300, 1973, בתולין

כשקיבלתי את הרישיון לאבי הייתה האלפא. לבנה. קונספט חביב עלי, של למבינים- נמר בעור כבש, בשונה מהחצנה עיצובית לבינוניזציה ביצועית- יכולות ספורטיביות של 103 כוח סוס לבלימה בתצורת סדאן משפחתית. ידית הילוכים קצרה, בעיה בתיבת ההילוכים שהצריכה צְוִוישְן גז – גז ביניים, כמו במשאית, איזה כיף, וצליל המנוע- גרגור אין דברים כאלה.

את התאונונת הראשונה הפקתי מול קולנוע רינה בחולון. בום!, נכנסתי בעדינות היסח הדעת בפגושו של זה שלפניי. בקטנה.

בגדולה- באחד הערבים ביקשתי מאבי את המכונית.
ביקש שאשאר בחולון.
הסכמתי. נסעתי לפתח תקווה וקריית אונו.
למחרת שאל אותי האם יצאתי מחולון.
לא זוכר האם הודיתי או שיקרתי.
לא אעשה הנחה, ייתכן ששיקרתי.
כדי לשרוד, את עצמי, נקטתי בטריק הכי נמוך בספר, והתקפתי ב- "אתה עוקב אחרי?", "אתה סופר לי קילומטרים?" וכאלה. פיחס. מתבייש בזה.

TRIUMPH BANDIT 350, 70'S, לימוד

רציתי רישיון על אופנוע. אמי לא. אבי, שעם עלותו ארצה רכש גו-דלדלי, גרוטאה כמהלך אסטרטגי שינייד אותו במעלות הסוציולוגיה [- לא בטוח שב- 1949 כך הגדיר לעצמו, אבל האינסטינקט הבלתי מתומלל הדריך אותו], לא באמת התנגד.
בקייץ 1978 נסעו ארה"בה. שמואל ורון אני השתעשענו בשיעורי הלוך ושוב, ימינה שמאלה, קדימה אחורה במתחם משרד הרישוי בחולון על הטריומפים.
באחת הפעמים דחף אותי קלות, נפלתי על צדי כשהאגזוז צולה לי את השוק לצלילי טסססטססס. מהרגל.
שיעור אחד בחוץ- לא באמת התכוונו, ועברנו טסט.

את הכסף הרווחתי כמתדלק בתחנת הדלק שערי חולון, של הרומנים, צפונית לכיכר קוגל.

BMW 1602, 1977, נזק

עברנו לצהלה, אולי השכונה, ייתכן משבר גיל 50, אבי נעץ את האוטו. היו לו חלומות על רכב יוקרתי, גדול, מפואר. זה היה נאה, מבריק, נקי, עם הלוגו הנכון ועדיין, עגלה.

סימון ואני עשינו תחרויות ביציאה מככר קוגל, הוא עם הפז'ו 504 1975 גג 78', שכן התהפך איתו ליד צומת בית דגן.

מה קרה לו- סור הלאה.

Fiat 850, 1971, עצמאות

בקייץ 1978, אבי קנה לי מכונית כדי שלא אגע לו בב.מ.וו.
הרציונל? ההסבר הלוגי המתומלל וצמוד למעשה- שתהיה מכונית כדי שאמא תלמד לנהוג. עד אז שאני אשתמש בה. אז אמא עברה אצל עזרא אחרי לא-יודע-כמה-למעלה מחצי תריסר טסטים.

זה היה האוטו שלי. נסעתי איתו לעין השלושה, לגרעיו טרום הגיוס, לחופשות מהצבא.

בנובמבר 78', כמה ימים אחרי הגיוס, בלילה גשום, ישבתי איפה שהוא עם דורית קופרבג. הייתי מאוהב בה. היינו 'ידידים' כשאני רוצה יותר. היא, לצערי, לא הייתה בעניין. נערה מזן שאין דברים כאלה. איריס עם אידיאולוגיה ותרומה חמלתית לקהילה וצחוק פעמונים. לא זוכר איפה ולמה, חזרתי הביתה, לא זוכר למה ואיך, לקחתי את הב.מ.וו. מתבקש שכדי להרשים אותה, אז נניח נכון לגביי, אבל היא הייתה מז'אנר אחר, אז זה לא זה.
הבאתי אותה, לביתה בחולון, חזרתי.
ברמת-גן, אבא הילל, נתתי בגז. הכביש בעדינות התעקל שמאלה, 3-4 בבוקר, משאית תנובה יצאה מפריקת סחורה מול המכולת, ואני נתתי בברקס, נועל גלגלים ונכנס בארגז הסוסיתא, עד לתא הנהג.
א-קליינע רברסל'ה מהריסות הסוסיתא'לה והמשכתי הבייתה.
התעוררתי לקראת הצהריים. אבי – הוא היה נשמה, המתין עד שהתעוררתי, שאל: "יאירי, קרה משהו לאוטו?"
ירדנו לחנייה וראיתי בדופן המתעגלת בפינה הימנית קדמית חור עגול בקוטר עשרים ומשהו סנטים. ז'בנר הפחח תיקן. אבא- מלה הוא לא אמר. הוא לא היה צריך. תלתי משמע.

דורית התנדבה טרום צבא במצפה רמון. לקחה טרמפ ונהרגה בתאונה.

את קורס הקדם צבאי בערבית בבית ברל לא שרדתי; מחוץ לכישורי הלימודים שלי בכלל ובפרט רכישת השפה. הייתי עם הפיאט. אחרי כמה שבועות זרקו אותי ואמרו- 'נתראה בבה"ד.'

אחרי הטירונות, בבה"ד 15, הצלחתי להכמיר את רחמי אל"מ בני גלעד, שמהצבה לאסון שירותי הצבאי- 'כושי', העביר אותי לדבר הכי טוב שיכולתי לקבל- 'בבון מודא"ל'. הוא התנה מראש, שכל שבוע אעבור את המבחנים כאחד משלושת הראשונים, שכן אם לא- אשאר שבת.
את הקורס סיימתי שני. מהסוף. לא הייתי אמור לצאת ולו פעם אחת הביתה.
סרן קובלסקי מפקד מדור ההדרכה, אמר לי יום אחד: Fabricacion Italian Automobile Turin. הבנתי שהוא יודע שאני נמלט בערבים שלושה קילומטרים, לישון אצל אמא.

מכונית מתוקה.

AutoBianchi 112, 1979, זהבה ושלושת הדובים

בהמשך, כששירתתי בהרצליה היו לנו סריה של כחצי תריסר ביאנקיס, לאבא אבארט 1979, שהייתה חזקה, עצבנית, גבוהה וקלה ולכן מתהפכת לה בקלות, לאמא ולי רגילות.

איריס ואני נסענו עם האדומה לאילת. כשאני רציתי, עוד לפני שהיינו חברים. השמיצה אותי שלא אהבתי שימת רגליים על הדש בורד, ולסוע עם חלונות סגורים בשל היעילות האווירודינאמית.

בהמשך אבא המיר לאלפאסוד, שזה אלפא רומיאו לעניים, שכשמה כן היא, מיוצרת בדרום איטליה. בהמשך השתדרג לBMW 318, Bavaria, שזה הכי אוטו שהיה לו.

"יאירי" ציין בעדינותו כשנהגתי בריסון כשהייתי איתו "אתה נוהג קצבית."

באחת הנסיעות, בלילה, בומי, הבן של דוד זיגי נסע איתי. רצה לנהוג- לא נתתי לו, אני נהניתי מהנהיגה. ליד קריית גת, הסתנוורתי מהאור הארוך של המכונית המסנוורת מולי. "הסתכל על השול הימני" ייעץ לי.
מאז, נזכר בסיטואציה הזו בכל התרחשות דומה, במיוחד במלאווי, בחושך המוחלט, כששולי הכביש החשוכים לא מוארים- אין תאורת רחוב בבלאנטייר עיר של מליון תושבים, אז יהיה בדרכים בין עירוניות? – הולכי רגל פוסעים לאורכם, והמכוניות מולי נחלקות ברובן לכבויות תאורת ימין, אלה של שמאל, או שניהם, כן, ולמעטות שני הפנסים תקינים. המזל הוא שיש מעט מאד תנועה- מעטות המכוניות במדינה האומללה הזו.

Moto Guzzi Monza v50 מושא החלום

למונזה אשייך שלוש עובדות קריטיות:

1. מעולם לא היה אותו.
2. אז מה- זהו האופנוע שחלמתי עליו.
   כלי התחבורה הנשאף.
3. רוב האופנועים שהיו מאז, כבר כשהייתי משוחחר ממגבלת תקציב, או לא יעדו להיות מתואמי משימה- היוו ווריאציה שח סטריט נייקד מודרני לקונספט שנצרב לי בתחילת שנות ה-80, במוטו גוצי, בגרסה התכולה אפורה שלו וממש לא האדומה.

אפשר כמובן לראות בהתנעלות על סטריט נייקד בתחילת שנות ה-80,

• איתור תשוקה ואהבה והיישום הרציונלי להשגתו

או,

• קבעון שמרני בלתי מתחדש.

1953 ,BSA 350 Overhead, ריצות

בצבא, טרם השחרור מהקבע, דברתי עם עוגי, דמות מיתולוגית, על מה נעשה עם הכסף הראשון.
הוא רצה מערכת תופים, אני אופנוע.

"אתה יודע מה זה אופנוע? עולים עליו וכעבור שעה נוחתים במקום אחר לחלוטין."

"חבוב, כשאני עולה על מערכת התופים אני מגיע למקומות ששום אופנוע לא ייקח אותך אליהם."

ה- BSA הייתה הקנייה המוטורית שבאופן מוחלט חיוותה שלושה ממדים:

1. הראשונה ברכישותיי המוטוריות- ממילא גם דו-הגלגלי הראשון,
2. היא- רכישת האופנוע המסוים ההוא, על עלילותיו, הייתה קניית הכלי הגרוע ביותר בחיי.
3. סימנה את המשך הדרך-
   1. אהבה גדולה לכלים דו גלגליים,
   2. אימוץ גישת אבי של אופנוע משומש עם מעט קילומטרים- ובהמשך חדשים לגמרי.

בספטמבר 1982, אחרי השחרור ממילואים ארוכים שבאו בצמוד לשרות קבע שהסתיים בדיוק טרום מלחמת לבנון, פסגת השרות הצבאי שלי, קניתי אותו. 600 לירות. חסכונות הקבע. אהבתי את המראה את הרעש, ובעיקר את חדוות הרכיבה. המקסימום שנסע היה עם איריס מתל אביב לאספי ברמות השבים. הנסיעה הכי קרה לי מעולם, כולל נסיעות בטמפרטורות מתחת ל-0 בארה"ב.
כרבים אחרים הייתה לו בעיה. במקרה שלו, הוא חזה את מזג האוויר. אכן מעטים חוזים נכונה את מזג האוויר. בעייתו הייתה שאת תכונתו זו השית עלי: כמה שעות לפני הגשם, כנראה מרמת לחות מסוימת ומעלה, סירב להיות מותנע. ואנחנו מדברים על קיק-סטרטינג, כן? אין התנעה חשמלית. כמה ששם בעטתי, כמה שרצתי איתו- לא בכיתי שנים.
יום גשום בשלהי חורף 1983 אחרי ששארית חסכונות הצבא התנדפו במשבר מניות הבנקים מלחישה להשקיע בבנק הספנות- 0.5% נותרו לי מערך המניות, רצתי איתו מרחוב הגיבור האלמוני ליגאל אלון, ומשם עד לגשר הבורסה- 3.2 קילומטר, בחיי גוגל מפס, מנסה להניעו בגשם, והייתי צריך להגיע לאוניברסיטה. והוא מתגלגל במריו- מסרב להדלק. מה הייתי יותר מיוזע או רטוב?
כשיָבָש, כעבור שלושה ימים, באתי לאסוף אותו. לא דובים ולא גחלים.
דיווחתי למשטרה. כעבור שבועיים קיבלתי פנייה מתחנת רמת גן, לבוא לחצרה. האופנוע שם. אבי ואני הגענו לשם, כדי

• לראותו שרוף כגחל,
• לשמוע את ההסבר שילדים שרפו לי אותו מתחת לגשר.

יכול להיות שהחבר'ס הצעירים רצו להראות לאופנוע הצתה אחת טובה מהי, במקום תריסרי נסיונות כושלים?

החלטתי להחזיר אותו למוסך המיתולוגי ביפו- שבאמנותו הצליח לשמר את נאמנות גחמות האופנוע.
כלומר, העמסנו את הגרוטאה על תלת אופן BSA 1942, למוסך, שלא פתר את בעיות ההנעה ברטיבות. שילמתי 300 שקל, כי "השלדה, שזה עיקר האופנוע, ממש מצויינת!" כדי לגלות, שאולי הגוף נשרף וחודש, אבל נשמת האמן נותרה כשהייתה: לחות באוויר והוא- לא נדלק.

זהו. החלטתי די איז אינאף: לנצל את זה שהאופנוע ממש אחרי טוטאל אוברול, והוצאתי למכירה. 600 שקל קנייה, 300 שיפוץ – "900 לירות והוא שלך" אמרתי למישהו בגילי עם חלומות מוטוריים דומים. "600" השיב. התפשרנו. על 600.

Vespa P200, 1979 א-מחייע

אז ב- 1983 רכשתי וספה. כתומה. מצויינת. מודל ראשון עם ווינקרים. אין סוללה.
איריס הוציאה רישיון. תענוג. עבודה, רכבתי עליה למילואים בהר אביטל, לא הדבר הנוח/ נכון לעשות, אבל כייף.

ב- 1984 עזבתי לחו"ל. איריס חזרה לקיבוץ. מכרנו את הקטנוע המעולה. טרם ומעט לפני, בתנועה מזרחה על כביש ההלכה, מול מגדלי yoo, טרם היות נתיבי איילון, חשבתי על דו-שיח עם ידידי ה', הלא הוא ידידי האמן, ונכנסתי באחורי מכונית. נפרדתי מהקטנוע שנעצר בפגוש, במעוף נמוך מעל גג המכונית בואכה פגושה הקדמי. לקטנוע, לי, ולקסדת הקָלימֶרו שלום.

מוטוריקה, אמריקה

מוטוריקה, שקיעה