אהדתי הספורטיבית

אני ואהדה

לא רואה עצמי אוהד קבוצה, אלא,
כמוצא עניין והנאה בצפייה בענפי ספורט מסוימים.

מוטה התפעלות מ

  1. יכולת ספורטיבית,
  2. נחישות ומאמץ,
  3. הפעלת אינטליגנציה אסטרטגית ביישום הספורט,
  4. הוגנות ספורטיבית,
  5. גילויי אסתטיקה בפרקטיקה הספורטיבית,
  6. ידע פריפריאלי על התחום,
  7. השלכות אישיותיות וחברתיות של העיסוק.

באותם מקרים שתופס צד בהתמודדות בין יריבים-

  1. קודם וראשית לכל-
    שהטוב יותר ספורטיבית, בתחום הפעילות, ינצח,
  2. העדפה לספורט מקומי, מוכר-
    מכיר את הדמויות, יש לי ידע עליהן, התייחסות,
  3. כאשר יש לי הערכה פרסונלית למי מהמתמודדים,

בדרך כלל בעד האנדרדוג כמייצר עניין בתחרות והערכה למאמציו.

גילויי אהדה, שמחה ועצב הקשורים לאהדה ספורטיבית

  • משעשעים אותי כשמתווך אלי מדמויות רחוקות,
  • פחות כשנחשף אליהם אישית,
  • מעיקים עלי (במידה, כן? אל דאגה) כשהדמויות בממשק אישי איתי
    • חש אליהן הזדהות אחריות,
    • כשמצופה ממני שאשתכשך בהזדהותיאדה.

באינטליגנציה הרגשית השטוחה שלי, רואה בגילויי אהדה, רמות שונות של

  • זיוף רגשי,
  • נידפות אישיותית מתכנסת.
  • ההסברים הפסאודו רציונליים הנלווים להתנהלות אהדתית ‘שרופה’, פתטיים בעיניי, עושים לי רע לעור הפנים.

אינני רואה את החן באהדה הזדהותית, בהתכנסות הצהרתית להימנות על קהילת אוהדים, במלל, תנועה, בהצטיידות ארטיפקטית ‘תרבות’.
וודאי שלא דת. הקשירה בין אהדה לדת היא תפירה גסה בשיא השטחיות.

כן מאבחן רואה חוסר עד העדר אבנים אישיותיים בכיסים. נירפות אישיותית.

בז’אנר האוהדים העסוקים בחישובים ביורוקרטיים

  • היסטוריים,
  • מוסריים,
  • ספירות כ-למה לאחל הצלחה/ כישלון לקבוצות מסוימות,
    רואה גילויים נמוכים של אישיות אנאלית,
    במסווה בלתי ראוי לידע הקשרי, סוציולוגי, תרבותי, שאותו, אותנטית מעריך,
    ובכל מקרה- לאהדה ספורטיבית לא רואה את ההקשר.

אצל מי ש

  • לא נהנים מהריגוש הספורטיבית שמעוקר ממעורבות ריגשית,
  • שמתריסים כאולטימה רציו מונדי ‘מה ספורט שווה אם אין בו מעורבות רגשית’,
  • אלה שנתפש בעיניהם כאטום רגשית, ש’אינני יודע מה מפסיד’.

נו שוין. לא מתפעל.

היסטורית

אם להנמיך את המושג ‘היסטוריה’, איפהשהו בין 1966 ל- ’69 הונחו היסודות לתודעתי הספורטיבית. באילת.

כיתות א’ עד ג’, שיחקתי במגרש הפועל אילת כדורגל וכדורסל, זוכר את הסל הדרומי בזריקתי הראשונה שפגעתי בחישוק. התפעלתי מאסתטיקת תנועת צעד וחצי עם הושטה אלגנטית של היד, נדמה לי של יהודה יאירי, תלמיד בתיכון שאבי ניהל, סביב המחזור של גידי גוב.

אבא של חיים סלטי השכן,
החבר הטוב עם העיניים הגדולות מלאות ההבעה- מכל דבר היו נמלאות דמע, ואז השטף והגעיה היו ממאנות להיפסק
– “חיים א-לה מזון” אימו הייתה צועקת מהמרפסת בבלוק 607/16, ליד רחוב לוס אנג’לס שהוכרזה אז כעיר תאומה, ולכבוד כך הוכרז שמה על רחוב שהיווה את הגבול המערבי של העיר אז,
ליאון סלטי, בעליו של מלון סהרה, היה לוקח אותנו למשחקים של הפועל אילת.

הפועל אילת שיחקה על מגרש עם אדמה אילתית טיפוסית- מיושרת בחן, שלא לומר ברישול, מהודקת קשה בצבע חום אדמדם [מישהו זרק את המילה דשא? באילת לא היה דשא] מדיפה ניחוח נפט, היו 12 שחקנים. זכורים לי שניים:

  1. שמעון עובד הנמל,
    באילת כולם היו או עובדי נמל, או תמנע או מלונאות,
    כוכב הקבוצה, שהיה לו גוף של מצ’יסטה מבריק מיזע, שמעת רונלדו? אותו היה חושף בכל הזדמנות, הדמות חקוקה באופן בלתי נמחה, היחיד שנחשב כיודע לשחק כדורגל.
  2. ראובן שהיה השחקן ה- 12.
    עליו היה קונצנזוס שבנוסף על אורך גפיו, תצורת חוטמו, והיותו חזק כשור, היה גם בעל אנרגיות, מוטיבציה ורצון, ובה במידה חסר קואורדינציה; הוא כלל לא ידע לשחק בשום תפקיד, ותפקידו היה, כנראה להיות האנרג’ ג’נרייטור, להעיף בתנועה מתוזמנת היטב את שתי רגליו, כך שנעליו הבלתי רכוסות עפו השמיימה, בסיום משחקים בהם אילת לא הפסידה.
    המראה היה כל כך מרהיב, שעל אף האפשרות שהמאורע המשמח חזר על עצמו מתי מקרים, עדיין חקוק בתודעתי, כולל חוטמו שבהמשך ראיתי באיורי דר שטירמר.
    בתפקידו השני, כשהיה חסר שחקן טרם משחק, או פציעה במהלכו, ראובן עלה במקומו.
    הכוח, המוטיבציה, חוסר היכולת והקואורדינציה היו שווים לכל התפקידים, לכן לא כל כך משנה לְמה הוצב.
  3. מליאון סלטי הטורקי אני זוכר:
    1. את היותו בעלים ומנהל של מלון סהרה,
    2. את מראהו העגלגל,
    3. את משמעת הברזל בבית,
    4. את המכונית המסחרית, הגדולה, האפורה עם מוט ההילוכים ליד ההגה,
    5. את זה שבטריבונת העץ היינו משנים תצורת יישוב בהתאם להיות הפועל אילת שנהיה קרובים להיכן היא מבקיעה ורחוקים מהיכן היא סופגת.
      לאור היחס, לא ראיתי לא הבקעות שלא היו, ולא ספיגות- הייתי רחוק ואת עיני הטובה כיסה תריס כדי לעודד את עיני העצילה,
    6. אבל את רציונל התקווה כבר אז הבנתי,
    7. ומה שלא הבנתי, זה למה לצאת טרם שריקת סיום המשחק-
      נראה לי משימה שלא הושלמה, יש להתעדכן איך הסתיים המשחק.
      הרציונל שנחשפתי אליו עשרים שנה אחרי, שהבנתי שישנם פקקים שכדאי להימנע מהם, לבטח לא היה רלוונטי לאילת של טרום מלחמת ששת הימים. ולאחריה.

אז, באילת, הוטמעה בי האהדה למכבי תל אביב. לא זכור לי לָמָה. לְמָה התכנסתי. זוכר גם שנשאלתי מי השחקן האהוב עלי- מיקו בלו, עניתי.

לגנותי-
לא יודע לומר למה.

לזכותי-
כבר אז צלצל לי באוזניים ‘משהו לא תקין פה’, אם גם לא היה ברור לי מה.

ביולי 1969 עזבנו את אילת, וחזרנו לחולון. הלכתי למשחקי הפועל חולון. מישקה לפרדון, היה הכוכב, היה ידוע בהוצאות האוט הכי ארוכות בישראל, ובשמו המהווה קמופלאז’ לאיבר מוצנע.

חבריי נחלקו לאוהדי מכבי והפועל תל אביב. כבר אז אבחנתי, בין מכריי, ואולי זו רציונליזיציה מסונתזת בפרספקטיבה היום-אחורה, שאלה ש’הבינו’ יותר אהדו את הפועל, וצמצמנים חותרי ניצחון- מכבי.

בימי חמישי בטלויזיה אפור בהיר אפור כהה, דן שילון היה מנפק תקצירים של ליגה אנגלית. אהבתי את מרטין צ’יברס ומרטין פיטרס מטוטנהאם ואת בעיטת התותח של פיטר לורימור מלידס. עוד יותר, את גינטר נצר והכי, הדמות שמבחינתי הייתה אינטליגנציית הכדורגל, אלגנטיות, דומיננטיות מנהיגותית במיטבה- פרנץ בקנבאואר. האקסטנציה של מה שהייתי רוצה להיות. היום פירלו מזכיר לי אותו, אבל זה כדורגל מיושן, איטי, צנטרליסטי.
ביניהם, בשנות השמונים- מג’יק ג’ונסון בכדורסל.
לא ממש ייחלתי לנצחונם. האופוריה הייתה לצפות בהם.

מה שנצרב בתודעתי האוהדת היו

  • קריאת ‘יאללה צ’רנוחה’ במשחק של בית”ר ירושלים מול מכבי תל אביב, שאת הדהודה הניחר אני נוצר עד עתה מפקידה ספורדית של כפלי משחקים בבלומפילד,
  • וכן אירוע חסר חשיבות בסטקיית רמה;

“אנחנו?”

סטקיית רמה, שנקר 46 בחולון, על הפינה הצפון מזרחית של אחורי כיכר וייצמן שוכנת היום בהדונס. אז היו להם בנוסף לבשרים שלא אכלתי, חצאי מנות חומוס עם טעם מאובחן, עם פיסה דקה וצרה של מלפפון חמוץ בתפקיד האורנמנט הגרפי. הטעם בפה.

סוף 1977, ידיד שאין לו ולו שערה אדומה אחת, ועדיין מכונה ‘ג’ינג’י’ אבל עם תלתלים זהובים ושרשר ענק עם ראש תיבת שמו, ניהל עם עמוס, בעל הבית שהיה סוג של דמות כריזמטית אהודה שרוצים להתכנס אליה, שיח ואמר לו, לעמוס, לא-זוכר-בעצם-מה אבל כלל את המילה ‘אנחנו’ כשחישבו ביורוקטית את סיכויי הפועל ל-לא-זוכייר-מה, אז זה היה עידן ‘הקפאת ליגה’ כאשר המציאות הספורטיבית המונחת על הישגים ירודים איימה להוריד ליגה את קבוצת ההסתדרות בעידן המהפך.

כמה חודשים לאחר מכן, ב- 1978, יונתן גפן דיבר ב’מכתבים למערכת’ על ‘אנחנו, אני והתולעים שלי’ – הופעה בצוותא, שכשאני ישבתי שורה ראשונה, שלחתי את הפלטפוסים בקצות רגלי הקצאות לבמה, והוא גער בי, בצדק.
לפני כן משה קרוי הפציע, בספטמבר 1976 גרסתי ש’אגואיזם זה רע’, ולגבי ‘רציונליות’ עוד לא הייתי בטוח מה עמדתי שכן בבית השתמשו במילה בהקשרים חיוביים. כמה חודשים לאחר מכן, בלי לקרוא את ‘חיים על פי השכל’, החלה להתגבש אצלי הווריאציה הפשטנית והפרקטית של ‘ביקורת התבונה הטהורה’, שהלכה והתמללה במסלול די קוהורנטי, מיושר, ללא תפניות – לאו דווקא שמייח על כך, ועם אמפליטודות לא ליניאריות, פיקים, של עומס בכמה נקודות על ציר הזמן: גיל 16, 1984-6, הגעה לארה”ב, טיול בדרום אמריקה, מכירת גלידה בטקסס, 1988, נסיעה לאלסקה, 2004, הודו, 2011-4, אחרי רוסיה, והנסיעות האינטנסיביות.

מניח ששילוב גיאוגרפיה זרה ומרצדת על מצע תודעה פנויה עושה לי את זה, מאיצה לי את סיבובי תוף הייבוש.

האהדה המתונתונה למכבי תל אביב בכדורגל נותרה כשלושים שנה ונפרמה סופית ב- 1999, עם התנהלות הקבוצה, הנימניאדה, וההמלצה לבני ש’אם כבר, תאהד את הקבוצה הנכונה- הפועל, ולא להיגרר לדומיננטים שוחרי הניצחון בכיתה’.
גם זוכר את מי שגוער, מייעץ, מסביר, בז ש’אהדת קבוצת כדורגל’ לא מחליפים.

בארה”ב 1988-2004, הזרקתי מאות משחקי כדורסל, בעיקר בשידורים- האולסטאר היה נפלא בעיני, ומעט כקהל.
הייתי בתור הזהב, של (פחות או יותר בסדר הזה-)
מג’יק ג’ונסון, סקוטי פיפן, ג’ון סטוקטון, קרל מלון, דומיניק ווילקינס, אייזאה תומאס, ג’יימס וורת’י, ג’ו דומארס, לארי בירד, ספאד ווב הגמד המטביע, קווין מקהייל, דייויד רובינסון, קארים עבדול ג’באר, ג’ו ג’ונסון, דניס רודמן, קלייד דרקסלר, פטרוביץ’, כריס מאלין, שון קמפ, אלה היו מי שעשו לי את זה,
כשבראשם צ’ארלס ברקלי. הייתה לי התחושה שהייתי יכול להיות חבר שלו. פעם חלמתי שאני פוגש אותו ואומר לו את זה.

Magic Johnson announces that he is<br /> HIV-positive
Craig Fujii/AP

ב- 7 לנובמבר 1991 זוכר את ירידתי מבניין CNN, שם עשיתי אינטרנשיפ, לקנות צהריים, בשמינית בין רחובות 35 ל 36, גדה מזרחית, טלויזיה שהייתה תלויה בחנות סידקית ולימינה מאורת פורנו, מג’יק מכריז על היותו נושא נגיף HIV.
חושב שזהו מאורע הספורט המכונן שלי.

14/6/1992 המשחק הששי בין שיקגו לפורטלנד טרייל בלייזרס. איריס בבית החולים עם צירים טרום לידה, כשהיא בציר היא מורה לי להנמיך את הטלויזיה, וביניהם אני מגביר.

1994 את המרדף אחרי או.ג’י. סימפסון על האוטסטרדה.

19/3/1995, הייתי אצל חבר בניו יורק, לבד בדירה עם מקרן ענק שלוש אלמות- צבעים נוראיים, כשמייקל ג’ורדן הדהים את העולם עם חזרתו מפרישה.

עניין אישי

טהרן ספורטיבי. ואולי לא רק לספורט. חתירה לזיקוק מהויות.

לחשוב שמי מהספורטאים מייצג אותי? התבלבתי?

להתכנס לאוהדים? פיחס.
העניין שיש לי בהישג לא ספורטיבי הוא בפריפריה שלו- מה גרם לטעות, לפעולה.

הערכה ספורטיבית למי שהשיג את ההישג הבלתי ספורטיבית, אין לי.
אולי הערכה סינתטית לנחישות, התנהגות ספורטיבית- נאצלת בעיניי, סוג של יושר אינטלקטואלי.

מסי, גאון, עם כל הערכה, לא עושה לי את זה- לא מתפעל מ-ברוב-במשחק-אצבע-תחובה-בטוסיק ואז הכרעת משחק. כשכן מתאמץ, אז מתפעל. בכל מקרה זידאן עשה לי את זה יותר.

מעדיף את רונלדו.

ועוד יותר את פירלו, ראמוס, אינייסטה, פויול.

לאהדה והגינות ספורטיבית

Share

Leave a comment

השאר תגובה