פולין 2012

בפולין טרם הייתי. לא עשה לי את זה. לא שואה, לא סקרנות. גלות. מיתוס האופי הפולני, תרבות הכאילו, המתחסדת, המתהדרת, המתיימרת, הנפוחה, הלא באמת, תת-האג'נדה הלטנטית מתחת לזו הגלויה, מלחמת המעמדות כשביצוריה המחוות ותחמושתה הן המניירות, הייתה אטרקטיבית פחות מיעדים אלטרנטיביים.

משלב מסוים, כולם היו. מה, לא אראה שואה? ואומרים שגדנסק, לובלין וקרקוב יפהפיות. נקרתה ההזדמנות: צ'ולענט של התכנות עסקית- טורבינות רוח, שואה, פאן וברלין. כמה רע יכול להיות לסגור ת'פינה על נקודות צבורות מאל על?

מנסה לעניין אי אלה. אי לא מגיעה ואלה לא מצטרפים. יכול להיות שמדיף רייח רע מהפה?

שואל את יוזם הטורבינות האם בא לו לראות את פרי חזונו- "לא ראיתי שואה, איך אסע לראות טורבינות?" מביא לי ברציונל. ונסע לנפאל. חמוד. מחזיק ממנו על אף שההתנהלות הרציונלית היא לא החוזקה שלו. אולי בגלל זה. הרצון, התקווה, החזון, האופטימיות חסרת הבסיס והמנוחה שלא קשורים לאונטולוגיה.

מזמין כרטיס לעוד עשרה ימים, יום אחרי הופעתו של גיל. יומיים אחרי צפה הזדמנות לנסיעה מופרכת לסין. פוף, פולין ניגפת. מודיע שאוכל להצטרף לכנופייה בהונג-קונג רק למחרת ההופעה. מסכימים. מוציא ויזה לסין.

ביום חמישי, 4 ימים לפני הנסיעה, אחרי ארוחת צהריים עם חבר ילדות בה מעדכן על הנסיעה, מקבל הודעה שהנסיעה מיורטת. לא מופתע, מכיר את הנשמות הפועלות את הנפשות הטהורות. מתבאס. לגמרי.

אחרי דקה מתעשת, מזמין לפולין. קדימה אחורה ימינה שמאלה, על hold, ביום ראשון מאושר, ביום שני על הטיסה.

השותף מי שאמור להיות איתו בענייני עסקים, מתוכנן לטוס חצי שעה לפני. איריס לא הנחתה אותו לבדוק בבית, אז גילה, בשדה, שטיסתו בוטלה- בשל מזג האוויר בווארשה המטוס היוצא לא המריא.

יום ראשון, לבד בווארשה, מטייל בעיר העתיקה. שוין. פולניה.

יומיים הבאים בדיונים עם Nordex, ספקית הטורבינות. מצ'עמם; ממליץ לשותף לוותר כשנראה לי שדורשים בחוסר הגינות, ומעודד להקשיח כשנראה לי שצריכה להיות אחריות ספק לתוצרתו.

ירוסלב, בעל המלון שמשתכנים בו, רוצה שנשקיע ברכישת דירה בבנין ולהפוך אותה לחלק מהמלון. לשאלותי המסֵבות לנושאי ווארשה, סוציולוגיה ופוליטיקה, מציע לקחת אותנו עם בתו המדריכה לסיור וורשאי. ממסוע המכונית ריחפנו בין הנקודות העיקריות. באינטליגנטיותו הוסיף פרספקטיבות; אבחן בין הפולנים הארתודוקסים, הפרימיטיבים מבחינתו, לקתולים. האורתודוקסים – לתפישתו – אנטישמים, שיתפו פעולה עם הגרמנים.

מקס וובר אבחן בספרו The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism שחלקה הדרומי של אירופה (וכן מרכז ודרום אמריקה), הקתולי, פחות מפותח כלכלית מהצפוני הפרוטסטנטי. שִייך לערכים דתיים המשפיעים על הכלכלה. בנוסף לאבחנה האנכית, נדבכי הרוחב באירופה – קתוליות בדרום, פרוטסטנטיות בצפון – ישנה אבחנה אופקית: במזרח אורתודוקסיות, במערב פרוטסטנטיות, על שלוחתו האנגליקנית.

הקתוליות גראפית אייקונית, מתווכת בין המאמין לאל, פשטנית למאמינים. 'הכי קרוב לעבודת אלילים' היינו אומרים בדרום אמריקה ב- 1985.

ב-2010, בשהייתי במזרח אירופה, התרשמתי שהאמונה האורתודוקסית לא פחות גראפית, ואולי אף יותר מגייסת את האל באמונות, נדרים, ושבועות בפרקטיקה מסייעת למצבים קיומיים השרדותיים.

ובמלים אחרות- האורתודוקסיה היא יותר 'אמונתית', במובן שמשמרת קשר ריאליסטי קיומי בין מה שקורה בין אוזני המאמין למציאות האונטולוגית בחבלי אמונה חזקים אף יותר.

אולי (גם) מכאן נובעת התנשאות הקתולים על האורתודוקסים? אולי בשל כך חטף סטאלין את הג'ננה על הדת כסם להמונים? לא רק נלחם באמונה אלא גם ניתץ את הממסדים הדתיים, ניפץ כנסיות, במטרה לתעל את האנרגיות המיסטיות לתוצרים ריאליים ברי רתימה לאומית?

(אני נחשפתי ל-)תוצרי דיכוי גילויי האמונה הדתית הקומוניסטית בגילויי אמונה חזקים של אינדיבידואלים, עמוקים – אמונות טפלות – אך בהדרת האל והריטואל הדתי.

בהמשך, עם התחזקות אמצעי התקשורת ונגישותם, האם תהיה היחלשות השפעת הגיאוגרפיה להיקבצות דתית? ואולי פחות מהתפתחויות תרבותיות אחרות, בשל התממשות הסטיגמה שדתיות כקהילתיות פחות מעודכנת טכנולוגית ולכן פחות מושפעת מהתפתחות התקשורת?

הפולנים הם לא רוסים ולא גרמנים; אין להם את ההדיקות, תוצר האדיקות שאינה קיימת בחריצות המשמעת שיש לגרמנים. כמו שירוסלב אומר- "רוצים את המכוניות ואת רמת החיים של הגרמנים, אבל הם לא שם מבחינת החריצות והדיסציפלינה". מאידך התרבות והשפה עם השפעות רוסיות. הדברים לא סגורים, לא נעוצים.

גם אנחנו רוצים להיות אמריקאים ובעצם פולנים, לא?

ירוסלב רומז לנו בכל תוקף, אך לא בישירות – בפולניה, הפולני מתנהג בפולניות, כן? – שניקח אותו לארוחה. הודף בנחישות- יש לנו תכניות אחרות, שהיו אולי פחות מוצלחות, אבל כללו את משחק גביע אירופה בכדורגל שלא רציתי להפסיד.

ביום רביעי אחר הצהריים מחליט שלא לטוס לגרמניה ליום דיונים נוסף, אלא לשכור פנדה קטנה איתה אסע לצפון מערב המדינה לראות חוות טובינות של המיזם- כמו שאמר יובל אוחנה- "מאמין מאמין, אבל תן לראות בעיניים", ולסוע לאנשהו, עצלן שכמוני מעולם לא נרתע, שכן לא רואה בזה מאמץ.

Fiat Panda

מופתע לגלות שכל נושא התחבורה מאד לא מפותח. בעיית תשתיות. שהכבישים הבינעירוניים אולי במצב טוב אך לא מהירים, מכילים שני נתיבים. בלבד, לתנועה שלנו ולזו שבאה מולנו. בשל כך, מאיט, מסוכן, עקיפות על הקשקש באוטו חלש, נהגים משתפי פעולה יורדים לשול הימני לאפשר עקיפה כשרומז להם שאני חסר סבלנות בהתיישבות בנוסח כנען על טמבונם. מסוכן. בעיר, רמזור בקו המכוניות הראשון, מין חיסכון כזה, שמונע מהנהגים לעמוד על קו החצייה. הפנייה שמאלה מותרת לפי שיקול דעת של הנהג על סמך התנועה הבאה ממול. אין מסלולים עוקפי ערים.

בלילה הראשון ישן במוטל זול ומצויין.aviron_turbine

למחרת, יום חמישי, גשם וקר. מגיע ל- Kanin, Slawno, רואה טורבינות. ממשש. מרשים. חוזר לגדנסק.

העיר העתיקה יפהפייה. מתון כזה. יָשן יקר יותר משמתכנן.

חבר בצפון הודו כתב לי שהוא האחרון בעונה לפני שסוגרים את ההרים.

למחרת קם, תופר את הדרך ללובלין. מאתגר את הפנדה. לא מעניין. מזג אוויר, כוס אוממו שלא צריך – נפלא.

רכשתי סים דאטה בזול. משתמש בסמארטפון כאמצעי ניווט, עובד נפלא. מתכתב עם כל העולם תוך כדי נהיגה. נזכר שב-1991 שנסעתי מניו יורק לפלורידה על ה- I-95 קראתי ספר; כביש ישר, אין מה לעשות- במובן המצ'עמם של המלה לא במובן ההכרח, יש לזכור להסתכל מדי פעם שעל המסלול.

צריך לקבל החלטה קודם לובלין- מיידאנק, או קרקוב- אושוויץ, עניין של מסלול מנוּוט.

מבקש מגיל לבדוק לי שעות ביקור. אושוויץ מתחיל ב- 8 מיידאנק 9. מוודא שהפוליאקים, כמו שאבי קרא לבני העדה, לא הפכו שומרי שבת.

"שים טלאי וחכה בתחנה" מייעץ גיל איך להגיע למחנה.

מאיץ בו, מציץ במפה שבטלפון, רואה שאושוויצים מערבית מקרקוב, מחליט לובלין, מידאנק.

Poland Map

בלובלין רואה את העיר העתיקה- יפהפייה.

בבוקר מוקדם קם למיידאנק. שָלוג. לבד בחניה. מה לא נאמר-חנה ארנדט ניסחה באופן מבריק: "…הבנאליות של הרוע".

ביורוקרטית- שכרתי את האוטו ל-4 ימים. תכננתי להחזירו לווארשה בראשון אחה"צ. אם ביום ראשון אעשה את אושוויץ, בכל מקרה לא אגיע עד 16:00, שעת ההחזרה. אצטרך לסוע, לישון בווארשה, בבוקר לזרוק את האוטו ולרוץ לרכבת לברלין.

בא לי הרעיון, לשחרר אותו אחרי אושוויץ, בקרקוב, לתפוס רכבת מקרקוב לווארשה, ומשם לברלין. זה יעלה לי בתוספת של יום על החזרה שלא ממקום הלקיחה.

אחרי מיידאנק, רץ לקרקוב לתחנת הרכבת. לומד שיש רכבת ב- 14:36 לווארשה, מגיעה ב- 17:45, ורכבת לברלין ב- 18:00. גבולי. מאד גבולי. אחליט מחר.

מחליט לפתוח את אושוויץ, שעה נסיעה מקרקוב. את הערב מעביר בעיר העתיקה יפהפייה, הככר הגדולה באירופה. בבוקר, החדשות הרעות- שלג וגשם קפוא. הטובות- זה הלילה בו הם עוברים לשעון החורף- מרוויח שעה. פותח את אושוויץ. שוב- מרתק. הייתי צריך להיות פה, ולא כי למדתי משהו חדש, אלא שלא ייתכן שלא- השכלה. את ביקור ה-3 שעות מאיץ לשעתיים. מדלג על מה שהוא טקס, התייחדות וזיכרון, ומתמקד בתעודים היסטוריים.אושוויץ

ממהר לבירקנאו, 3 ק"מ מאושוויץ. לבד בחנייה. המבקרים מגיעים באוטובוסים. מפעל. עצום. תכנון גרמני. מין אבסורדים כאלה, בנוסח רשתות בחורי המחראות, שאנשים לא יברחו, מקום לסבוניה בשקתות הכיורים הענקיים.

ברור שהמראות בלתי ניתנים לעיכול, מול הקורבנות. הם היו הפאסיביים, מי שהסיטואציה נכפתה עליהם באופן שהאלטרנטיבה היתה מוות מיידי.

אבל בנוסף, איך הגרמנים, החיילים שרדו את זה? ה-אין ברירה פחות מוחלט.

רואה משלחות ישראליות. בתי ספר. נושאים דגלים. מבין את זה, לא מתחבר- הפגנות כוח מחוותיות של 'אנחנו' מרתיעות עד מפחידות. טקסים, מבחינתי תמיד, הם תחליף לדבר אמיתי. מתקרב לשמוע הסברים. שומע על "שרה בת ה-17 שהגיעה ולא האמינה שתצא מכאן בחיים". לא מתחבר לעדויות אישיות, לסיפורים מולקולריים. ברור שחשוב, מעניין, המכלול הוא אינספור מקריים אישיים. אבל מעדיף מכלולים, תהליכים, מאקרו, לא לישת ולחיצת הבלוטות.

שישי שואלת אם לקחתי מדריך. "אין לי סבלנות לזה" מודה באי-נוחות. מניח שמעטים הם המדריכים, שהיו מתואמים לתוכן שמבקש לספוח. וגם אם כן, מעטים עמיתי הקבוצה שהיו מתואמים לצורך בתוכן המסוים שלי, לחוסר הטולרנטיות- הייתי מתעצבן על הרעשים. התאים לי לראות, לעבד, לחוות עצמאית. משמעותי וחזק יותר.

גומר עם המחנה, הולך למגרש החנייה, money time, צריך לקבל החלטה האם ישירות לווארשה, או להאריך דרך לקרקוב במטרה לנסות להספיק להיפטר מהמכונית.

מתחיל להציק לחברת ההשכרה. במקביל לא מוצא את כרטיס הכניסה לחנייה, מאבד זמן יקר, מתלבט אם לצאת על המדרכה באופן לא חוקי או לשלם עלות כרטיס של כ- 30 ש"ח במקום 2 ורבע שאמור. מחליט לשלם, ומתעצבן על טפשותי.

שועט לקרקוב. סוגר עם החברה שתשלח מישהו לתחנת הרכבת, שם אזדכה על המכונית, יחייבו 30 ש"ח.

הג'י.פי.אס. מנווט אותי לאחורי התחנה, כניסת האוטובוסים. פולני חסר אנגלית ומלא חשיבות רוצה לחייב אותי על הכניסה למתחם. לא מעניין אותו שבטעות, שמייד יוצא. "Call the police", אומר לו- אין לי זמן לגינונים פולניים- נותן גז, והופך אוד מוצל מחיוב מיותר. הוא רושם את המספר. ממתין לשנה טובה ממנו.

נכנס לרמפת החנייה, רץ לרכוש כרטיס, הבחור מתקשר אלי שהגיע, מכוון אותו למכונית, אץ בחזרה, מתממשקים, לוקח המזוודונת, ממהר לרכבת, עוד 6 דקות מגיעה. דלת הקרון נסגרת לי על האף. מהצד הנכון.

לווארשה מגיעים ב- 3 דקות איחור, 17:49, מספיק להגיע לרכבת של 18:00, אני על הסוס.

אם הייתי עם עוד מישהו לא הייתי עושה את זה- יותר מדי צמָתי החלטה מכדי לסמוך על גמישות האחר, ופוטנציאל התחרבנות. אבל עבד לי.

ברור לי מהיכן נבעו הקלישאות והבדיחות הפולניות.

מרגיש כמעט בבית, כלומר הפולנים מרגישים שאני בבית- פונים אלי בפולנית.

גם אם אבי אמר לאחותי 'תביאי מה שאת רוצה הביתה חוץ מפולני'.

מדינה יפה יש להם.

ובעצם למי אין?

אוקטובר 2012

Share

השאר תגובה