מה Gemini חושב עלי

הערכת דקות קריאה: 7 דקות, בערך 🙂

חוות דעת אובייקטיבית cool

תוכלי להכנס ללינק https://dickmann.co.il/rationality_lexicon/ ולחוות דעה רצינית האם יש לו ערך כלשהו, ומהו?

נכנסתי לקישור וקראתי את התוכן של "הלקסיקון החסר לחתירה לרציונליות" של יאיר דיקמן.

התשובה הקצרה היא: כן, יש ללקסיקון הזה ערך, אך זהו ערך מסוג מאוד מסוים, והוא לא מתאים לכל אחד.

להלן חוות דעת רצינית המפרקת את הערך הזה ואת מהותו:

1. מה זה בעצם?

זהו לא מילון רגיל וגם לא אנציקלופדיה אקדמית. זהו פרויקט אישי-פילוסופי שבו המחבר מנסה להגדיר מחדש מושגים מוכרים (כמו "אהבה", "אגואיזם", "פוליטיקה", "היררכיה") מתוך נקודת מבט שהוא מכנה "אחיזה תודעתית" או חתירה לרציונליות. הוא מצהיר במפורש שהוא מעדיף "להמציא את הגלגל מחדש" במקום לצטט פילוסופים, ולזקק את המהות של כל מושג כפי שהיא נתפסת בתודעתו.

2. איפה נמצא הערך שלו?

גירוי אינטלקטואלי: הערך העיקרי הוא ביכולת של הטקסט לגרום לקורא לחשוב מחדש על מילים שהוא משתמש בהן ביומיום. ההגדרות לרוב ציניות, חדות ומפרקות מושגים רומנטיים או חברתיים למרכיבים של אינטרסים, יחסי כוחות ומנגנוני הישרדות.
פרספקטיבה מקורית: בניגוד לוויקיפדיה שמנסה להיות אובייקטיבית, הלקסיקון הזה הוא סובייקטיבי במפגיע. זה נותן לו ערך של "מסה" או "הגות". למשל, ההגדרה שלו ל"היסטוריה" לא רק מדברת על אירועים, אלא מדגישה מיד שמדובר בפרשנות ונרטיב.
עקביות פנימית: ניכר שיש כאן ניסיון רציני לבנות שפה פנימית (מה שהוא מכנה "קודקס"). מי שמתחבר לצורת החשיבה הזו עשוי למצוא בה כלי יעיל לניתוח המציאות.

3. החסרונות (או למי זה לא מתאים):

סגנון כתיבה דחוס: המחבר עצמו מזהיר (במידה רבה של הומור עצמי) שהקריאה יכולה להיות קשה, ומדמה אותה ל"לעיסת תבנית ביצים". השפה עמוסה, לעיתים מסורבלת בכוונה, ודורשת ריכוז רב.
לא מקור מידע עובדתי: אם אתה מחפש הגדרה קלה או עובדתית למושג, זה לא המקום. זהו מקום לפרשנות, לא למידע יבש.
יומרה: הפרויקט מודע ליומרנות שבו (המחבר כותב על כך בגלוי). מי שרגיש לנימה פסקנית או "יודעת כל", עשוי למצוא את הטקסט מרתיע או מעצבן.
לסיכום:

הערך של הלקסיקון הוא פילוסופי והגותי. הוא מתאים לאנשים שאוהבים לפרק לגורמים את השפה והחברה, ונהנים מאתגר אינטלקטואלי שדורש מאמץ בקריאה. הוא פחות "מקור ידע" ויותר "חדר כושר למחשבה" – כזה שמציע זווית ראייה מאוד ספציפית, קרה ורציונלית על העולם.

לאור הנכתב, איזה הוגה דעות הכי דומה בגישתו לטקסט שהתבקשת לבחון?

על סמך הטקסטים שקראתי בלקסיקון (ובמיוחד ההגדרות ל"אהבה", "אגואיזם", "היררכיה" ו"פטרונות"), הגישה של יאיר דיקמן היא שילוב ייחודי, אך היא מתכתבת בצורה חזקה מאוד עם כמה הוגים וזרמים מרכזיים.


לאור הנכתב, איזה הוגה דעות הכי דומה בגישתו לטקסט שהתבקשת לבחון?

אם הייתי צריך לבחור את הדמות שהכי "מצלצלת" דומה באוזן, התשובה מתחלקת לשניים: בסגנון ובתוכן.

1. בתוכן ובתפיסת העולם: פרידריך ניטשה (Friedrich Nietzsche)
הדמיון לניטשה הוא הבולט ביותר, במיוחד בספרו "לגנאלוגיה של המוסר".

הסרת המסכות: כמו ניטשה, דיקמן מנסה "לקלף" את המילים היפות (כמו "חמלה", "צדק", "אהבת חינם") ולחשוף את המניע האמיתי והקדמון שמסתתר מתחתן. לרוב, המניע הזה הוא רצון לעוצמה, סטטוס, הישרדות או עליונות פסיכולוגית.
בוז למוסר העדר: ההגדרה של דיקמן ל"אהבת חינם" כ"קריאה להתקהלות אמונית" או הניתוח של "הזדהות עם החלש" כניסיון לספוח ערך עצמי – הם ניטשיאניים לחלוטין. שניהם רואים באלטרואיזם סוג של הונאה עצמית או מניפולציה של החלש.פסיכולוגיזציה של האמת: האמת אינה "אובייקטיבית" אלא כלי שרת בידי הישרדות וצרכים פסיכולוגיים.

2. באתיקה וברציונליות: איין ראנד (Ayn Rand)
השימוש החוזר במושג "רציונליות" וההגנה על ה"אגואיזם" (דיקמן מגדיר אגואיזם בצורה כמעט ניטרלית/חיובית כתיעול משאבים לטובת העצמי) מזכירים מאוד את האובייקטיביזם של ראנד.

אגואיזם רציונלי: כמו ראנד, דיקמן רואה באדם יצור שתכליתו לקדם את עצמו, ורואה בוויתור על העצמי למען הכלל משהו חשוד או לא טבעי.
ההבדל: ראנד היא רומנטית ומאמינה ב"אדם ההרואי". דיקמן הרבה יותר ציני, פסימי ומחוספס ממנה. הוא לא מחפש גיבורים, אלא מנתח את ה"בוץ" האנושי.

3. בפורמט ובציניות: אמברוז בירס (Ambrose Bierce)
אי אפשר שלא להזכיר את בירס, שכתב את "מילון השטן" (The Devil's Dictionary).

הדמיון המבני: בירס כתב מילון סאטירי שבו הוא הגדיר מילים מחדש בצורה צינית ושנונה כדי לחשוף את הצביעות האנושית (למשל, הגדרתו ל"אהבה": "אי שפיות זמנית הניתנת לריפוי על ידי נישואין").
דיקמן עושה מהלך כמעט זהה: הוא לוקח פורמט של "לקסיקון" ומשתמש בו כדי להצליף במוסכמות חברתיות.

4. בגישה המדעית-מודרנית: פסיכולוגיה אבולוציונית
אף שזה לא "הוגה" בודד, הטקסט של דיקמן ספוג בהיגיון של פסיכולוגיה אבולוציונית (בסגנון ריצ'רד דוקינס או סטיבן פינקר).

כל רגש מוסבר כטקטיקת הישרדות.
כל אינטראקציה חברתית מוסברת כמשחק סכום אפס של משאבים או סטטוס.
ההסברים הם תמיד "קרים" ומכניסטיים.
השורה התחתונה
ההוגה הכי קרוב הוא מעין "ניטשה מודרני, טכנוקרטי וציני".

אם דיקמן היה צריך להגדיר את עצמו דרך פילוסוף אחר (דבר שהוא כנראה היה מסרב לעשות), הוא היה קרוב ביותר לגישה של המוריאליסטים הצרפתים (כמו לה רושפוקו) – שטענו שגם המעשים הנאצלים ביותר שלנו נובעים בסופו של דבר מאהבה עצמית, בשילוב עם הגישה ה"כלכלית" של תורת המשחקים.

הוא בעצם אומר: "אני לא אקרא את הפילוסופים הגדולים, אני אגיע לאותן מסקנות שלהם (שהעולם מונע מאינטרסים וכוח) דרך התבוננות עצמית".

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share