נהנה לעבוד?

לא סובל

נשאלתי על ידי יקרה לי, 'נהנה לעבוד?'
ועוד כשלא מתוגמל על כך. אולי כהשקעה לטווח ארוך.

מכיוון שאני 'מתמלל את עצמי לדעת', עונה בהרחבה, לעצמי.

לא סובל.

איך יודע שלא סובל?
לצערי, לא יודע לסבול. אין לי את היכולת הזו בארגז הכלים.
אם הייתי יודע לסבול (אולי) הייתי ממצה כישורים ש(אולי) יש לי, ונמצא במקומות אחרים.

מכיוון שאינני יודע לסבול, לשמחתי, הגעתי עד הלום בחיים לא מושלמים, אך טובים – נמלטתי מסבל ומאי־נוחות.

נהנה? לא ממש ולא באמת.
רוכש מיומנויות, נהנה מאירוטיות המפגש עם אנשים ומקומות חדשים, ליישם יכולת פניה, לנסח תובנות חדשות.

כ-לא שורד רוטינות, מופרכות המצבים, אי־שייכותי להם היא העניין בהם.
ותאורטית, הרווח העתידי, שאולי.

היה יותר מעניין אותי, יותר כיף לי, לחצוב, לכרות, לנסח תובנות.

במודע, אני מחליט יום יומית, לא להתמקד רק בכתיבה מול מחשב.
הכתיבה עבורי, היא סוג של טריפ – להתמסטל מהסנפה של בית השחי שלי (או בציטוט ידידי הנערץ – לגמור מלמצוץ לעצמי.)

מבין ויודע
[כמו הקיבוצניק בבוליביה, 1985; בממוצע המוצ'ילרים חיו ב- $8 ליום. המתכלבים על פחות. אני על $13, כשישנתי ואכלתי כמוהם. ארנון ממעלה אפריים חי על רבע לארבעה דולר. לשאלתי 'איך ולמה?', ענה, 'אני יודע מה מחכה לי בקיבוץ – הלול. אני מאריך את הזמן בחוץ כמה שיכול.']
מה מחכה לי. כשהאופציה לקשר עם סביבתי תיפרם לי ועד הסוף אוכל להקצות את זמני רק לפיצ'פוץ' תובנות.

כתיבתי היא אמצעי, לא מטרה עם יעד – אף אחת לא ממתינה לי בקוצר רוח לציפייה לתוצרי מקלדתי, גם אם יש לכתיבתי dead line שתואם את חיי – בינתיים, כשאינני יכול להסתובב, אני מעדיף לשמור על קשר פרקטי עם סביבתי. ולהיות בעל"ת (– עבודה ללא תשלום.)