ואני
בהמשך למאמר מהון להון, 7 ימים, ידיעות אחרונות, 19.8.2017.
הבנָתי בנושא על איין ראנד נובעת ממתווכים שקראו, אמצו ונטשו.
איין ראנד (הייתה) אטרקטיבית לשוחרי 'פתרונות' בום טראח, פשטני, עכשיו ומיד.
להבנתי המצמצמת מתמצמצת משטיחה:
איין ראנד יוצרת אדם אידיאלי ומתארת חברה מיטבית.
או להיפך.
אינני שם, לא בתחומי העניין, לא בהתנהלות.
אני כן
- צופה בחיוויי התנהגות אנושיות,
- בוחן,
- מנסה* [-במובן שאני מקשר ומשליך ללא וודאות בתקפותה – בידיעה שהתכנות השגיאה גבוהה.] לשייך התנהגות למכניקה מחשבה מאפיינת,
- ארכיטיפית,
- חושפת ערכי יסוד של זולתי,
- את התניות,
- מנסה לחזות העדפות ונטיות פעולה עתידיות על סמך חיוויים אלה.
אינני שואף לחברה מיטבית.
אני שואף לחברה מתקדמת, מקדמת, משתפרת; חותרת רציונליות, חופש פרט, אבולוציונית, בתנועה מתואמת, קוהורנטית, אורגנית, עם מינימום זעזועים [מינימום שאיפתי, לא יודע לכמת], בה ההתייחסות לשלטון הוא כאל חברי וועד בית, והמרחב הציבורי אינו שייך לכולם, אלא אינו שייך לאיש,
כ- Washingon Square, בו הריבון – העיריה במקרה זה,
- מקים ומתחזק את התשתיות,
- ושומר, שאיש לא ישתלט עליו,
בו יהיו מינימום חוקים, עם מינימום אכיפה, שעיקרם הוא לא הסדרה אלא מניעת השתלטות על מרחב ציבורי.
וזאת, בידיעה שמכיוון שבני האדם אינם שווים ביכולותיהם, אינם מתואמים במידת רציונליותם
- לאפשר לאינדיבידואל ליישם את שאיפותיו,
- לוותר על השאיפה ל'סדר' מוכתב שומר ומארגן,
- החלשת מבנה חברתי מוסדר מכנס הזדהות על רקע… (איזה רקע? אתני? ביולוגי? גורל משותף?) שבראשו ריבון לו מייחסים תכונות על-אדם,
- חברה שאבולוציונית, דינמית, תתקדם לכיוון של התערבות מינימלית בחיי פרטיה עם מנת לקיים תמיכה בחלשיה בהתאם לסנטימנט המצרפי של פרטיה בנקודת זמן.
- חיזוק התפישה של מבנה חברתי אד-הוק, בו שוכרים את שירותי המנהל הזמני המיטבי שנמצא, ושיוחלף באלטרטיבה טובה יותר בעת שיימצא,
- הבנה שיש מי שחותר לסדר וריבונות שלא תואמת ערכים אלה,
אם יתנגד לכך מילולית – לגיטימי,
עם מעשית בפגיעה פיזית, מערכות מיושנות של שפיטה – הרחקה/ פיצוי, לא אוהב את ה'ענישה' – תצטרכנה להיות מיושמות.
הצדקת 'זה אנושי' לפעולות בלתי רציונליות היא מתיחת העובדה שלבני אדם יש
- יצרים,
- תשוקות,
- רצונות,
- מאוויים,
- טעמים,
- נטיות,
- העדפות,
- סנטימנטים
- והמלים הנרדפות הנוספות להטיות של בני אנוש, טביעות (אצבע) תודעתיות לרצות דברים מסויימים ולהמנע מאחרים באופן ש
- לא ניתן להסבר מספק מה מקורם,
- לא ניתן לכוונם,
- אלא רק לאסור את מימושם,
- שונים מאחד לאחר ובין אחים ביולוגיים שגדלו באותו מרחב מחייה,
- מהווים את תמצית ההנאה, הכייף, שמחת הפרטים.
מאפיינים אלה, שמילויים, מניעת היפוכם, מהווים את 'ההנאה' בחיי פרטים יכולים להיות מושגים טוב יותר בשימוש רציונלי – מאשר ללא אמצעים אלה – של מערכת ערכים שמתעדפת הקצאת משאבים למלאם, בוררת את האמצעים למימושם, ומניעת נזקי היפוכם.
ברור לי ש-
- בחתירת שאיפתי זו אני מהווה מתי מיעוט;
- לי ברור גם אם לא אמפירית, שגישה תפישתית אינה תוצר של ברירה רציונלית טהורה.
איש אינו מאמץ גישה בשכלתנות משתכנעת. - תפישת עולם הוא תוצר של מכניקה תפישתית, סינתזה (- תמהיל, צ'ולענט) של אלמנטים ביולוגיים מולדים, עם הטמעות סביבתיות של סוכני תודעה כהורים, מחנכים, תרבות סביבתית, רשויות חינוך, חוק ואכיפה, וכיוונונים תוצרי התחככות התודעה החיוויים סביבתיים במהלך חיים.
- שינויים בתפישה הם תוצרים של מנגנוני
- בניית (קונסטרוקטים) קונספטים חדשים,
- ערעור (רציונליים) קיימים,
- נטייה לשימור נטישת תפישות.
- רוב הציבור מאמין בכוח עליון מארגן ומייחל לו,
- יישות אמורפית אלוהית,
- או בתצורתה הגשמית,
- רוב הציבור שואף למרחב ציבורי מסדיר,
- מחייב סנטימנט הזדהות התכנסות קולקטיבית,
- בעליו של סנטימנט כזה,
- שואף מיידית, אקטיבית להתגונן מהרוע המוחלט ולשאוף לטוב מוחלט – מוטמעת בו תפישת הגהינום והגנעדן,
- מחייב את חשיבות הקולקטיב כעליונה על זו של פרט,
- ייעוד, גורל משותף, ערכים קדושים, סמלים וטקסים הם אלמנטים ברי קיימא, ובעלי ערכים חיוביים.
- לי ברור גם אם לא אמפירית, שגישה תפישתית אינה תוצר של ברירה רציונלית טהורה.
- לא אוכל, וממילא אינני רוצה ליישם עקרונות אלה במלואם.
- כן מבקש להתקדם לשם. לאט, קוהורנטית, אבולוציונית, התפתחותית, אורגנית.
- האנשות מתקדמת לכיוון זה,
גם אם באופן בלתי רציף,
לא לניארי,
ועם ריקציות ורגרסיות זמניות כפי שקורה כעת בארה"ב ובישראל.
לא להרים מגש בחדר אוכל זה לא 'אינדיבידואליזם', גם אם זה רציונלי במובן שמתומלל בצידוק מילולי. זו פעולה לא רציונלי, שכן בחברת אנשים הנזק שפעולה זו גורמת למי שלא מרים את מגשו במרקם חיים בינאישי המרחב רב על התועלת שבפעולה הפשוטה. לנוהג כך,
בה במידה,
שבקיבוצניקים שנחשפתי אליהם לא אלה שיצאו החוצה, וגם לא אלה שנשארו בהם בקיבוץ, לא זיהיתי 'חמלה' באופן אופייני.
