חופש ביטוי ודמוקרטיה
בפתח בית המשפט המחוזי התייצבו כמה תריסרים, חלקם בסרבלים כתומים, מפגינים עוינות לנאשם, לאורחיו התומכים ולביביסטים בחוץ.
כוח משטרה מצומצם השגיח על מקהלת מפגינים עונים לכורזים ועל הביביסטים המקיפים. מדי פעם מרחיקים ביביסט שמפגין תגובתיות יתר; מבחינתם 'שני הצדדים…' כשברור שהפרת הסדר אם תקרה תהיה מצד אחד.החיבוקים שהשוטרים מרעיפים חושף ל-מי נתונה האמפתיה של חלקם.
שני כורזים; הצעיר יותר קורא קריאות שמתחככות עם (הצד הזהיר של) הפרובוקציה.
המבוגר משורר בחרוזים ממושקלים ושוזר גידופים. you know, עניין של הטיות, העדפות וטעמים. אותי הוא מצחיק. עוד מבלפור.
עם פיזור ההפגנה המבוגר נטל את המיקרופון וליווה את ההתפזרות בחמשיריו.
הבחנתי בקצין האחראי מגיע אליו מרים יד ב'הוראה'.
מכיר את הקצין עוד־מעט־שלוש־שנים – מתקופת הרפורמה.
אחרי השבעה באוקטובר היה אחד (היו שלושה קצינים) ממי שספק הורו ספק ניבאו, לבטח רצו, למלא את הוראות מפקדיהם ש"אתם לא תעמדו פה", כשייחס לי, שגויות, איכויות של יו"ר ועד העומדים בקפלן 22.
(לי) ברור למי נתונה האמפתיה שלו, ובעיקר – ל-מי לא. אינני בוחיין כליות ולב, פניו אקספרסיביות כפני 'הילד הבוכה', אינן מצריכות פרשנות.
עם זאת, התרשמתי שמתחת לחזות המאיימת מסתתרת נפש, איך נאמר, 'רגישה'. בהתקלות הבאה בינינו – בירידה לאיילון, כשהתערבתי כשהפעיל איום, פרומו לכוח, על מוחה צעיר אמרתי לו "_ _ _ _ אתה הרי איש מתוק, הנח לבחור."
"אתה עוד לא יודע כמה אני מתוק" בלע, והעיד על עצמו כמו ספתא של כיפה אדומה כשהזאב החמיא לה על הדר פיג'מתה ויְפִי מצנפת.
לא הייתי בטוח מה הקצין אמר לכורז – (גם) השמיעה שלי כבר לא משהו.
ביררתי, והכורז אישר שאזני המתקהות שמעו שהשוטר התרה 'לא לעבור את גבול הטעם הטוב.'
אינני יודע על הבנת, איכות וטיב טעמי הקצין.
בדמוקרטיה, חופש ביטוי ואת תפקידו הוא לא, לגמרי.
