עדות
מכירים שפרסונה מנכסת שם פרטי?
נניח אלביס, ברידג'יט, ביונסה, גולדה, כריסטיאנו, ליאו, מדונה, ריהאנה, ריטה, שאקירה, to name a few.
שלשום ילדיי שאלו (במפגיע) למה טרם נכחתי במשפט.
אני, שאין לי שתי חוליות מחוברות יחד, אך תשובות לכל, נותרתי ללא אחת טובה. לעצמי; הרי אני בחוץ מפגין את עוינותי, אז למה לא להכנס, פעם אחת?
מכיוון שמנגנון הדחיינות לא עובד לי – או שאני מבצע מיד או כלל לא – החלטתי להגיע למחרת.
דחה את עדותו.
טוף, יהיה ביום שלישי.
בשלישי בבוקר נמנעתי מחולצה מתריסה על מכנסי הטומטום הרגילים, ודיוושתי לבית המשפט.
9:00, מחוץ לבניין משמרת הכורזים והכתומים צבאו, הרעישו וצבעו את האיזור.
באלגנטיות של היפופוטם אפילפטי התעלמתי מעמיתיי, פניתי לבניין כאילו אני פרקליט משוח ברילנטין שנכנס לליטיגציה.
שומרת צעירה שחלפתי על פניה ברחבה טרום כניסה קראה לי לעצור "לאן זה?" בררה באמפתיה השמורה להיפופוטמים סוררים. "למשפט" עניתי. היא העיפה מבט בכובעי הוורדרד עליו נעוץ תג אלקטרוני עם מסרים עוינים מרצדים וחרצה – "לא נכנס."
אני ש(לא) ידוע במזגי הנוח, חימתי בערה. כבר בשלב הזה אני מיורט? ו-איך שכחתי להוריד את התג?!.
"למה אני לא נכנס?" שאלתי, ונעניתי "כי אתה מפר את הסדר הציבורי."
התווכחתי בניסיון לשמור על שילוב על מנעד תקיפות אך לא איום. בהתניה מוטמעת אני שומע את אימי "יאירי, אתה שוב מסתבך'. השומרת דרשה תעודת זהות, נכנסה לבניין, אחרים חלפו באין משים ולא מפריע, וחזרה כעבור כמה רגעים ושנתה – "לא נכנס." דרשתי ת'מנהל. מה כבר יש לי להפסיד?
הגיע צעיר. שיח דומה, אמר שאני אפר את הסדר הציבורי. ואני נשבעתי, בחיי "בחי אלוהים בספר התורה שלא אפר." להפתעתי אפשר לי להכנס. ניסו.
בכניסה לבניין הורדתי את הכובע, כיביתי את התג ועברתי בהצלחה יתירה, לא סתם, את הבידוק הראשוני, של השלוש יחידות.
פניתי למתחם המשפט במבואה ימינה לפני המעליות. שם המתינו שמונה שגם רצו להכנס. כמו אמני רחוב שמנעימים את זמן ההמתנה (בניו יורק), ברק כהן טרלל את השומרת, זאתי של הארבע יחידות, והמנהל שלה, שגילו כלפיו אגרסיביות יתר של חסרי אונים, של מי שלא מסוגלים להתמודד איתו.
הישיבה נפתחה, כנראה, ב- 9:30. ואנחנו מתייבשים בהמתנה. לפי הלבוש והשפה נראה שפרט לעוד אחד ולי, השאר אוהדים. השומרת הכריזה ש'אין מקום באולם המשפט אלא באולם הצפיה.' ניסתה.
מי שלפניי ירדו לקומת הבידוק וכשהגיע תורי נשאלתי "היית פה כבר?" "מעולם לא" עניתי. בקשה תעודת זהות, ירדה במדרגות קומה וחזרה עם החריצה: "לא נכנס." שוב, הזעם, "למה?" "כי היית בעבר והפרעת לסדר הציבורי." "אני מעולם לא הייתי כאן", תבעתי לדבר עם המנהל. הגיע, חזרנו על השיח, ירד שוב עם תעודת הזהות, בעוד אני מגעיל את עצמי לאוזניה, מלין בהתקרבנות ש"לכל אוהדיו נתתם להכנס ללא בעיות."
המנהל שב ושוב חזר הניגון ש"כבר היית". יכול להיות שהם דלו ממאגריהם את שמו של בני? גיליתי אסרטיביות ש"מעולם לא הייתי כאן", והוא להפתעתי, ככה סתם, הורה לשומרת להכניס אותי.
ירדתי למינוס אחת למתחם הבידוק של החמש יחידות. שניים המתינו, אחד מדבר השני רק עושה עם השפתיים. שאל אותי שאלות. בידידות; 'מהיכן אני מגיע', ו'את מי שיתפתי ויודע לאן הגעתי', ו'האם הייתי כבר בעבר', בכמה וריאציות חוזרות על עצמן.
ניסיתי לענות בידידות מהולה בלעג (או שמא בזלזול טבול חביבות) "ארזתי לבד. מה זה השאלות האלה?" "אני מנסה להכיר אותך" הוא (כנראה) תודרך לענות. "קח ת'טלפון שלי, אזמין אותך לקפה, נכיר אחד ת'שני." הצעתי. הורה לי לעבור, "תודה חמודי" התנשאתי בבומריות. הנחתי את חפציי, שוב, במגירת שיקוף פניתי לשיקוף האנושי, חטפתי ת'רנטגן, המשגיחה הורתה להוא עם סורק־היד לבדוק לי את קרסול ימין, אספתי את חפציי, הגעתי למעלית, וירדתי למינוס שתיים.
10:30, לאחר כשעה וחצי של התדפקויות חדרתי לקומת המשפט. היו עוד שניים מז'אנר השומרים של הביוקר. נתתי שתן ונכנסתי לאולם. שלושה שופטים, שלושה סניגורים, פי שלושה או ארבעה תובעים, איזה ארבעה חמישה מסקרי מדיה, כחצי תריסר שומרים שעונים בדריכות על הקיר, קצת יותר מלחכים פוליטיים, וקהל.
האולם שעליו נאמר שאין בו מקום להכיל יותר קהל הכיל כשליש צופים מקיבולת ספסליו החפים מישבני צופים. פרט לי, שאר הצופים הם תומכיו. ניסו בעדינות שרק הנחושים יכנסו.
כן, והוא. נראה צהוב כמו בבואת הדונג החנוטה של לנין שראיתי בכיכר האדומה. אולי זו התאורה. הוא זע באי נוחות, מדי פעם מצדד שמאלה כאילו לעברי, אבל לא אליי. אולי ביקש את האמפתיה של לופז טוק או של ליא גוי, פנה שמאלה ולמעלה, באי נוחות עמוקה, ומובנת. צהבהב צהבהב אבל עירני וחד.
והמשפט מתנהל. התמא העיקרית – האם ומה ידע לו על קבלת שמפניות. הקטיגור חמוש בפרטי החקירה וחף מתחכום ניסה לנעוץ אותו. ראשת הרכב השופטים מדגמנת את השכנה ממול. לימינה השופט משה ברעם שמדי פעם מעיר הערות שמזכירות לי את חוות דעתו של ברק כהן עליו – לא הטייער הכי עגול בפנצ'ריה. מהשופט השלישי לא זכיתי להתרשם.
עמית חדד תוחב להם מקלות בירוקרטיים. השופטת מתנגדת, ובהמשך מקבלת כל הסתייגות. חדד מסתלבט, גדול עליה.
בכל התנגדות מוציאים אותו מהאולם. כשהוא חוזר ועונה – קורבנותו אומנותו, עד לרמה שהשופטת מורה לו להתמקד בענייניות המענה. לשווא. נראה שגם היא נואשה מכך.
הוא, כך אני מתרשם, מכחיש ומבלף כאילו בזחיחות של מיומנים ובעצם בחשש של מי שנתפסו. הוא דוחה הכל. לי נראה גם מהפוזיציה ממנה אני מגיע, גם מתוכן ומסגנון תשובותיו וגם משפת גופו שהוא לא אומר אמת. מה רושם השופטים? האם אוכלים ת'שיט? וואלה לא יודע.
לפני 12 נכנס לוחך בחליפת בר מצווה – נראה לי דוסטרי – הביא לו מעטפה, רכן לעברו. הוא הודיע לשופטת שיש לו 'שיחה מדינית ב- רבע ל- 1'. היא צייתה, סכמו עד 12:30.
התובע חילק להם חומר. הסניגור תבע שיישאר בדלתיים סגורות. השופטת ממשה את המתווה של הסכמה ראשונית לבקשת תדמור הקטיגור. לאור התנגדות הסניגור ובקשתו – מה בקשה? תביעה! – נעתרה לחסיון.
הוצאנו מהאולם.
יצאנו למבואה לפני 12 לפרק זמן לא ידוע כשב- 12:30 יום העדות היה אמור להסתיים.
אז הלכתי לפרל, לחצי פרלמנט של יום שלישי.
הוא זיהם את התודעה באופן כזה שכשמדברים על גוף שלישי כללי, מבינים שמדובר בו.
