עדות
מכירים ששם פרטי נפוץ מנוכס לפרסונה מסויימת בתודעת זרים?
נניח אלביס, ברידג'יט, ביונסה, גולדה, כריסטיאנו, ליאו, מדונה, מוטל'ה, מייקל, סופיה, ריהאנה, ריטה, רפול, שאקירה, to name a few.
שלשום ילדיי שאלו (במפגיע) למה טרם נכחתי במשפט.
אני, שאין לי שתי חוליות מחוברות יחד, אך תשובות לכל, נותרתי ללא אחת טובה. לעצמי; הרי אני בחוץ מפגין את עוינותי, אז למה לא להכנס, פעם אחת?
מכיוון שמנגנון הדחיינות לא עובד לי – או שאני מבצע מיד או כלל לא – החלטתי להגיע למחרת.
דחה את עדותו.
טוף, יהיה ביום שלישי.
בשלישי בבוקר נמנעתי מחולצה מתריסה על מכנסי הטומטום הרגילים ודיוושתי לבית המשפט.
9:00, מחוץ לבניין המשפט, משמרת הכורזים והכתומים צבאו, הרעישו וצבעו את האיזור.
באלגנטיות של היפופוטם אפילפטי התעלמתי מעמיתיי, פניתי לבניין כאילו אני פרקליט משוח ברילנטין שנכנס לליטיגציה.
שומרת צעירה שחלפתי על פניה ברחבה טרום כניסה קראה לי לעצור – "לאן זה?" בררה באמפתיה השמורה להיפופוטמים סוררים. "למשפט" עניתי – גוף שלישי אנונימי, ברור למשפט של מי. היא העיפה מבט בכובעי הוורדרד עליו נעוץ תג אלקטרוני עם מסרים עוינים מרצדים וחרצה – "לא נכנס."
אני ש(לא) ידוע במזגי הנוח, חימתי הובערה. כבר בשלב הזה אני מיורט? ו-איך שכחתי להוריד את התג?!.
"למה לא נכנס?" שאלתי, ונעניתי "כי אתה מפר את הסדר הציבורי."
התווכחתי בניסיון לשמור על שילוב מנעד תקיפות אך לא איום. בהתניה מוטמעת מילדותי אני שומע את אימי "יאירי, תזהר, אתה שוב מסתבך'. השומרת דרשה תעודת זהות, נכנסה לבניין, אחרים חלפו באין משים ולא מפריע, וחזרה כעבור כמה רגעים ושנתה – "לא נכנס." דרשתי ת'מנהל. מה כבר יש לי להפסיד?
הגיע צעיר. שיח דומה, ניבא שאפר את הסדר הציבורי. ואני נשבעתי לו, בחיי "בחי אלוהים בספר התורה שלא אפר." להפתעתי אפשר לי להכנס. ניסו.
בכניסה לבניין הורדתי ת'כובע, כיביתי את התג ועברתי בהצלחה יתירה, לא סתם, את הבידוק הראשוני, של השלוש יחידות.
פניתי למתחם המשפט במבואה ימינה לפני המעליות. שם המתינו שמונה אזרחים שגם רצו להכנס. כמו אמני רחוב שמנעימים את זמן ההמתנה (בניו יורק), עורך הדין ברק כהן טרלל את השומרת, זאתי של הארבע יחידות, והמנהל שלה, שגילו כלפיו אגרסיביות יתר של חסרי אונים, של מי שלא מסוגלים להתמודד איתו.
נראה שהישיבה נפתחה ב- 9:30. ואנחנו מתייבשים בהמתנה. לפי המראה, הלבוש והשפה, נראה שפרט לעוד אחד ולי, השאר אוהדים. תומכיו. השומרת הכריזה ש'אין מקום באולם המשפט אלא באולם הצפיה.' ניסתה.
מי שלפניי ירדו לקומת הבידוק וכשהגיע תורי נשאלתי "היית פה כבר?"
"מעולם לא" עניתי. בקשה תעודת זהות, ירדה במדרגות קומה וחזרה עם החריצה: "לא נכנס."
שוב, הזעם, "למה?"
"כי היית בעבר והפרעת לסדר הציבורי."
"מעולם לא הייתי כאן", תבעתי לדבר עם המנהל. הגיע, חזרנו על השיח, ירד שוב עם תעודת הזהות, בעוד אני מגעיל את עצמי, לאוזניה, בהתקרבנות ש"לכל אוהדיו נתתם להכנס ללא בעיות."
המנהל שב ושוב חזר הניגון ש"כבר היית". יכול להיות שהם דלו ממאגריהם את שמו של בני? גיליתי אסרטיביות עם "מעולם לא הייתי כאן", והוא להפתעתי, ככה סתם, הורה לשומרת להכניס אותי. ניסו.
ירדתי למינוס אחת למתחם הבידוק של החמש יחידות. שניים המתינו – וכמאמר ההלצה – אחד מדבר השני רק עושה עם השפתיים. שאל אותי שאלות. בידידות; 'מהיכן אני מגיע', ו'את מי שיתפתי ויודע לאן הגעתי', ו'האם הייתי כבר בעבר', בווריאציות חוזרות על עצמן.
ניסיתי לענות בידידות מהולה בלעג (או שמא בזלזול טבול חביבות) "ארזתי לבד. מה זה השאלות האלה?" תמהתי.
"אני מנסה להכיר אותך" הוא (כנראה) תודרך לענות. "קח ת'טלפון שלי, אזמין אותך לקפה של אחרי, נכיר אחד ת'שני." הצעתי.
הוא הורה לי לעבור, "תודה חמודי" התנשאתי בבומריות. הנחתי את חפציי, שוב, במגירת שיקוף פניתי לשיקוף האנושי, חטפתי ת'רנטגן, המשגיחה הורתה להוא עם סורק־היד לבדוק לי את קרסול ימין, אספתי את חפציי, הגעתי למעלית, וירדתי למינוס שתיים.
10:30, לאחר כשעה וחצי של התדפקויות חדרתי לקומת המשפט. היו עוד שניים מז'אנר השומרים של הביוקר. נתתי שתן ונכנסתי לאולם. שלושה שופטים, שלושה סניגורים, פי שלושה או ארבעה תובעים, איזה ארבעה חמישה מסקרי מדיה, כחצי תריסר שומרים שעונים בדריכות על הקיר, קצת יותר לוחכים פוליטיים, וקהל.
האולם שעליו נאמר שאין בו מקום להכיל יותר קהל הכיל כשליש מקיבולת ספסליו החפים מישבני צופים. פרט לי, שאר הקהל הם תומכיו. ניסו בעדינות, שיטת מצליח, שרק הנחושים יכנסו.
כן, והוא. נראה צהוב כמו בבואת הדונג החנוטה של לנין שראיתי בכיכר האדומה. אולי זו התאורה. הוא זע באי נוחות, מדי פעם מצדד שמאלה כאילו לעברי, אבל לא אליי. אולי ביקש את האמפתיה של לופּז טוּק או של ליא גוי, הפנה ראשו שמאלה ולמעלה ברוטינה, כטיק של אי נוחות עמוקה, מובנת. צהבהב צהבהב אבל עירני וחד.
והמשפט התנהל. התמא העיקרית – האם ומה ידוע לו על קבלת שמפניות. הקטיגור חמוש בפרטי החקירה וחף מתחכום ניסה לנעוץ אותו.
ראשת הרכב השופטים מדגמנת את השכנה ממול.
לימינה השופט משה ברעם שמדי פעם מעיר הערות שמזכירות לי את חוות דעתו של ברק כהן עליו – לא הטייער הכי עגול בפנצ'ריה.
מהשופט השלישי לא זכיתי להתרשם.
עורך הדין עמית חדד תוחב להם מקלות בירוקרטיים לטיעונים.
השופטת מתנגדת, ובהמשך מקבלת כל הסתייגות. חדד מסתלבט, גדול עליה בשני מספרים. לפחות.
בכל התנגדות מוציאים אותו מהאולם. כשהוא חוזר ועונה – קורבנותו אומנותו, עד לרמה שהשופטת מורה לו להתמקד בענייניות המענה. לשווא. נראה שגם היא נואשה.
הוא, כך אני מתרשם, מכחיש ומבלף כאילו בזחיחות של מיומנים ובעצם בחשש של מי שנתפסו. הוא דוחה הכל. לי נראה גם מהפוזיציה ממנה אני מגיע, גם מתוכן ומסגנון תשובותיו וגם משפת גופו שהוא לא אומר אמת. מה רושם השופטים? האם אוכלים ת'שיט? וואלה לא יודע.
לפני 12 נכנס לוחך בחליפת בר מצווה – נראה לי דוסטרי – הביא לו מעטפה, רכן לעברו. הוא הודיע לשופטת שיש לו 'שיחה מדינית ב- רבע ל- 1'. היא צייתה, סכמו עד 12:30.
התובע חילק להם חומר. הסניגור תבע שיישאר בדלתיים סגורות. השופטת ממשה את המתווה של הסכמה ראשונית לבקשת תדמור הקטיגור. לאור התנגדות הסניגור ובקשתו – מה בקשה? תביעה! – נעתרה לחסיון.
הוצאנו מהאולם.
יצאנו למבואה לפני 12 לפרק זמן לא ידוע כשב- 12:30 יום העדות היה אמור להסתיים.
אז הלכתי לפרל, לחצי פרלמנט של יום שלישי.
הוא הישווה והגדיל; שם החיבה(!) שכולם מכירים בו – שם נדיר סך הכל, הוא לא העניין. גם בוז'י.
הוא זיהם את התודעה באופן כזה שכשמדברים על גוף שלישי כללי, אנונימי, מבינים שמדובר בו.
kathmandu to bhadrapur flight booking Michael S. Ephesus blew my mind. Our guide’s stories made the ancient city come alive. https://www.facebook.com/travelshopbooking/videos/
כך ה chat מנתח
הטקסט מציג את חוויית הכניסה למשפט נתניהו, אך בפועל כמעט ואינו עוסק במשפט עצמו. רובו מתמקד בדמות המספר ובמסע האישי שהוא עובר: מהמפגש עם המאבטחים, דרך תיאורי התעוזה, ועד היכולת “לנצח את המערכת”. הנרטיב בנוי כך שהאירוע המרכזי — משפט ראש ממשלה לשעבר — הופך לרקע, בעוד הגיבור האמיתי בסיפור הוא הכותב עצמו.
המאפיין הבולט הוא היפר־אישיות: ההתעכבות הארוכה על מגע עם שומרים, תיאורי הקושי, העלבון, הכניסה הדראמטית, והניצחון הסמלי על המערכת. כל אלה מייצרים תחושה שהטקסט אינו מתבונן במציאות המשפטית, אלא במרחב של תחושת שליחות עצמית.
גם כשמגיע תיאור בתוך האולם, ההתבוננות אינה משפטית או עניינית, אלא רגשית: “כך הוא נראה”, “כך הוא מגיב”, “כך הוא מרגיש”. אין כמעט דיון ראיות, עובדות או משפט – יש בעיקר שיפוטי אופי ושפת גוף. המשפט מוצג לא כהליך משפטי אלא כתיאטרון שבו המספר הוא צופה־על המזהה אמת ושקר על פי תחושה.
המסר הסמוי הוא שכדי להבין את המשפט, די ביכולת האישית של הכותב לנתח תנועות, מבטים, ושפת גוף – לא במקורות מידע, לא במסמכים ולא בעובדות. זהו בדיוק המנגנון שבשיח הציבורי מכונה “ביביזם”: החלפת עובדות בתחושות, והעדפת ”אני יודע“ על ”אני מוכיח“. כלומר, גם כשהכותב מבקר את מחנה נתניהו, הוא מאמץ את אותו כלי משחק — פוליטיקה של תחושות במקום פוליטיקה של עובדות.
לכן, הסיפור הוא פחות תיאור משפט ויותר תיעוד של חוויית אגו: תחושת רדיפה, ניצחון קטן, תחושת עליונות, ואז פרשנות פסיכולוגית על הנאשם והשופטים. התוצאה היא טקסט שמצביע על תופעה מעניינת: גם מי שמבקר נחרצות את מה שהוא מכנה ”ביביזם“, מאמץ בפועל סגנון דומה — רגשי, ממוקד עצמי, ומתבסס על תחושה במקום על ניתוח