משך קריאה: 11 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
עיקר וטפל
אנשים יודעים מה עיקר ומה טפל בחיים. במה לטפל עכשיו, במה לטפל אחר כך, במה לטפל אולי ובמה לא לטפל כלל. אני אחוז קנאה, ותשעים ותשעה אחוז חסר אונים. מראש לא מובן לי למה אומרים "לטפּל בעיקר". להיות תלוי ככה בדגשצ'יק בפ"ה. לא יבוא לו לבוא ונקבל "לטפל בעיקר" ואז מה נעשה? רק על זה אני נמרח כבר שעה.
אין לי את יכולת ההבחנה הזו. אם יש לי משהו חשוב לומר (אין לי) או לעשות (נדיר), מבלי לשים לב אני כבר עסוק במשהו אחר מזדמן, מקרי. המשהו הזה מיד מזכיר לי משהו נוסף וללולאה הזו אין לה סוף או שובע. אני, בכנות, לא מבין את האנשים שאומרים לי או עלי שאני לא זורם… באמת… אני מלך הגלישה, לא? חיי כזרימה.
מהר מאוד כל הטפל הזה נהיה עיקר: עיקר הזמן, תשומת הלב וההשקעה. ומה שמראש התניע אותי, גרם לי לקום נדחף אל השול ואל השאול של החיים. או נשכח. או נמחק מהפרוטוקול. אולי יצוץ שוב כדבר טפל בלולאה אחרת…
אין סיבה להניח שזה ישתנה לקראת הסוף. נכון, אתה צודק, מלכתחילה לא היה לי איזה משהו מאוד חשוב לבשר לאנושות שדחק בי וגרם לי להיוולד. סתם נפלטתי החוצה אל עולם טפל בו אני משוכנע שהעיקר לעשות כל מאמץ שלא יהיה זמן לעיקר. ובזה אין לי מתחרה. הוא לא קיים. הוא עוד לא נולד. הוריו טרם נפגשו. אדאג שלא יפגשו. בזה אני יכול לומר מבלי להסמיק: הצלחתי!!
העיקר הטפל.
איך הגעתי לדבר על זה? הא כן…היה לי רעיון לספר לדיקמן על חוויות מוזיקליות חזקות במיוחד שעברתי, מעין מיני סידרה על שוקים צליליים, מכות ברק ישירות, מנות יתר של רגש לתוך הווריד והנחיר, התנסויות קיצוניות שהן הרבה מעבר ל"סתם" התאהבות בשירת במילים, בקול. כאלה הגורמות לך ליפול על הברכיים, להתחנן על חייך ולמלמל ברעד וברטט בין דמעותיך גמגומיך 'חוסה נא ואל נא תתעלם'. לסדרה הזו קראתי בשם "שוקים", הלמים.
את השוק הראשון חוויתי כשרק הגעתי לארץ, לפני 42 שנים…זה די המון, לא? סוף שנות השבעים. התחלתי לחשוב שזו תקופה ממש רחוקה בזמן. ולא רק בזמן: אני ההוא? והריחוק הזה הקפיץ לי מיד אסוציאציה על הראיה הלא מושלמת שלי מרחוק וגם מקרוב… כאילו כדי להיזכר בשנות השבעים היה צריך להרכיב שני זוגות משקפיים זה על אפו ועל חמתו של זה. אז כתבתי על זה. וכשקראתי חשבתי: איך היה לי עיקר ועכשיו יש לי טפל? היה לי סיפור על חוויות מוזיקליות אטומיות ואני מוצא את עצמי דש בעדשות?! הזמנתי סטייק ואכלתי רק לחם? מה זה? אז גלגלתי מחשבות על עיקר וטפל ומשם למצוא את הדרך הביתה… אבוד.
כי במקור ככה התכוונתי לפתוח את המיני-סאגה הזו:
הראיה שלי לא מה שהייתה. המעודד הוא שהיא גם לא מה שהיא תהיה. לא עיוור אבל מטושטש משהו. גם ככה הפוקוס לא הצד החזק אצלי ושאר הצדדים חלושים. פעם הייתה לי פורד פוקוס. 'נהגתי' לומר שרק במכונית אני מרגיש בפוקוס. אותי זה הצחיק, אחרים המשיכו ברגל. ללא עזרים זה כבר מזמן לא זה. משקפיים לקריאת ספר (מותר גם עיתון), משקפיים לקריאה על פני מסך המחשב, ומשקפיים למרחקים שמעבר לכך. זוג זה מאפשר לי לראות ולהבין מה אני רואה כשאני הולך ברחוב, רוכב על האופניים, צופה בטלוויזיה, בקולנוע, להבחין בפנים של אנשים הנמצאים איתי באותו חדר… מלא יתרונות. אין לי זוג להסתכלות פנימית, לתוך הקרביים של הנשמה. שם אני נאלץ עדיין לגשש באפלה, עיניים חצי עצומות, זרועות מושטות קדימה, בכל רגע פוחד להיכנס לקיר או לדרוך (יחף) על ג'וק.
לפעמים נדרשת מיומנות כשרגע אחד אני מרכיב את המשקפיים לראיה מרחוק כדי להתרכז בפניו של מישהו המדבר אלי (ולתת לו ולי את התחושה שאני שומע ומקשיב טוב יותר דרך העדשות), וברגע הבא אני בכל זאת מעוניין לדעת מה זה הדבר המוזר שאני לועס כבר רבע שעה ללא הצלחה וללא חשק, מרכיב את הזוג למרחק קצר ועושה תקריב אדיר אל עבר החלק שלי בשולחן. באותו הרגע, בעוד אפי בצלחת, אם החבר מתחיל משפט חדש אני אהיה כל כך עסוק בלחזור למצב משקפיים הקודם שבטח אפספס מילה או שתיים עד שאתחבר. מכאן המסקנה המתבקשת שעדיף לאכול לבד או בלי דיבורים.
כן, אני יודע, מי לא שמע על מולטי פוקל… אפילו התנסיתי בזה.. ללא הצלחה. אולי משום שניגשתי לחנות של חפרין? היה סיוט והנושא סופסל וקורקע לעת עתה. עונש קולקטיבי.
על אף המשקפיים על האף לא קל לקבל תמונה ברורה מהשנים המתרחקות להן על גבי גלי הזמן והשפל. וכשלפעמים אני מקבל תמונה אני לא מזהה את הנער הזה שם שמתרוצץ ומתלוצץ. הי קרבה משפחתית בינינו?
הייתי בתנועת הנוער השומר הצעיר, 9 שנים מאושרות ומיוחדות. בגיל 16 הקמנו גרעין יחד עם חניכים מחמש מדינות נוספות במטרה לעלות לארץ, לקיבוץ. למה? ככה. והאמנו אז שהעם היהודי צריך לשוב לארצו ולהתאחד עם אחיו מכל העולם. נו, מה אתה רוצה, היינו בני 16. בחלומות ובתכניות הכול היה מדהים, היינו כמאה צעירים נלהבים, ביקרנו בארץ, הייתה התרגשות גדולה מאוד. בגיל 18 עלינו 3 חבר'ה על מטוס ללוד, נחתנו בין התפוזים. שניים שנטשו כעבור חודש, 97 האחרים חסכו את כרטיס הטיסה ומצאתי את עצמי די לבד: ארץ זרה, שפה זרה, אנשים זרים, קודים חדשים. אני חושב שהאחרים לא באו כי פשוט לא קיבלו אישור מההורים… בחו"ל המסלול המקובל אז היה שאחרי י"ב לומדים באוניברסיטה כדי לרכוש השכלה (בבלגיה הלימודים היו ואולי עודם בחינם, אז המילה 'לרכוש' סתם נדחפת כאן), לבנות עתיד, פרנסה, משפחה, כל סט השטויות קומפלט… לא באו. בלי לומר מילה. איך לא דיברנו על זה? איך לא הבנתי את זה?… לא יודע. חלק לא מבוטל כן הגיע לארץ בסופו של דבר אחרי הלימודים, לא במסגרת הגרעין, לא לקיבוץ, אבל זה כבר סיפור אחר.
הקיבוץ אליו הגעתי הוקם על ידי גרעין מהונגריה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, מעט אחריו הגיע גרעין מאנגליה אליהם הצטרף כעבור 5 שנים גרעין מברזיל. שילוב שילוב… ממש עולמות שונים: שואה בקצב הסמבה עם ספל תה בחלב, זרת ימנית באוויר…
מלא סיפורים על השנה הזו, אבל הסיפור שבגללו התחלתי לכתוב את השורות האלו אירע ערב אחד כשכל חברי הקיבוץ הוזמנו לחדר האוכל כדי לשמוע את אליעזר שחזר משלוש שנות שליחות ב'השומר הצעיר' בסאו פולו (ריו?). הוא דיבר, תאר, סיפר, הראה שקופיות, כל מיני. מה שהלם בי כשנכנסתי לחדר האוכל (דרך לוח המודעות עם תאריכי הופעות וטיולים, רשימת טרמפים לתל אביב, סידור העבודה לימים הקרובים ולידו קופסה עם המפתחות למכוניות המשותפות) הייתה המוזיקה שהתנגנה ברמקולים עד שכולם הגיעו והתיישבו. מוזיקת רקע בעצם, ברזילאית כמובן.
מהרגע ששמעתי את הצלילים הראשונים כל שאר הקולות נאלמו וכל העולם נעלם. הופנטתי, הועפתי, הופתעתי, הלב דפק כמו פטישים, העורקים בצוואר פמפמו כמו מכבי אש, ההתרגשות הייתה הרבה מעבר לשיא, התאהבות מהקשבה ראשונה. החושים געשו כמו גלי חום, לקחתי מפית מאחד השולחנות והתחלתי לכתוב כל מה שעבר לי בראש ובגוף. לא ידעתי מה לעשות עם כל זה ועם עצמי. הכל היה בלתי נתפס: הצלילים, המלודיות פעם מוחות פעם מלטפות, צורת השירה פעם כועסת פעם לוחשת, השפה הפורטוגזית שעד אז לא הייתה לי מאוד מוכרת ושנשמעה כל כך מדהימה, מעין בת דודה רחוקה של הצרפתית בה גדלתי אבל שונה לגמרי. הליווי, כלי הנגינה, העיבודים הפשוטים והמיוחדים, בוסה נובה חשמלית. והקהל… הקהל פשוט יצא מכליו, משתתף, מגיב למילים, מבין את הרמזים נגד הדיקטטורה, מרעיש כדי לכסות חלק מהמילים או הרעיונות האסורים. אותה דיקטטורה ששלחה את שני הזמרים לכלא לכמה חודשים והִגלתה אותם לכמה שנים מחוץ לברזיל וצִנזרה לא מעט משיריהם. דיקטטורה שפוחדת ממשורריה…
הקולות של שניהם, שילובם, שיזורם…עד היום אני מקשיב להם ביחד או לחוד, הקלטות מכל השנים וזה תמיד מרגש ומעורר השראה ומרתק עד דמעות.
בסוף הערב ניגשתי לאליעזר, שאלתי את הקלטת, העתקתי אותה בדאבל קסט ושמעתי אותה המון שנים, מהופנט כל פעם מחדש, עד שתומר, בני, הביא לי את התקליט מברזיל, ועד שנולד יוטיוב.
דיקמן, אני פותח לך חריץ הצצה דק דק לשבריר של שניונת אל ההלם הראשון שלי, קבל בבקשה את קייטנו וולוזו וצ'יקו בואחקה, בהופעה חיה שהתקיימה בסלוודור מעט אחרי שחזרו מגלות:
https://music.youtube.com/watch?v=hLjb4eZrjHo&list=OLAK5uy_lp3_vN2Y817uhMFwL8PTQUlyJnwRiEeBc
אני מעתיק לך גם קישורית לראיון באנגלית מלפני 4 שנים עם קייטנו וולוזו, מרומם את הלב עד השמיים:
- טיירי וידר – מיילס דייויס
- טיירי וידר – ביל אוואנס
- טיירי וידר – ג’אז
- טיירי וידר – Mariza
- טיירי וידר – Barbara
- טיירי וידר – Tose Proeski
- טיירי וידר – Ibrahim Maalouf, Juliette Greco
- טיירי וידר – קול ללא סווינג
- טיירי וידר – Yamandú Costa
- טיירי וידר – אין לי מושג
- טיירי וידר – הללויה לאונרד כהן
- טיירי וידר – ואן היילן
- טיירי וידר – טקסים טריו
- טיירי וידר – מריזה ומיגואל פובדה
טיירי, תעשה לי ילד!
בהחלט, תזכיר לי את הכתובת בבקשה?