קטגוריה: אורחים

משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

מאת: רני רמות

במסגרת ההתפוררות וההתנוונות הכללית, נסעתי באוטו לעבודה וחזרתי איתו הביתה.
בטשרניחובסקי, בואך אלנבי וגאולה, הוא חצה את הרחוב ומיד יצר קשר עין. שפת הגוף לא הייתה "בחייאת תביא חמש שקל אחי" אלא "נזכרתי במשהו ממש חשוב להגיד לך". זה עבד! למרות שהיה ברור שהוא בקטע של החמש שקל הרגשתי שזו תהיה גסות רוח לשדר "מה יש לאחד כמוך להגיד לי?".
פתחתי את החלון.
הוא נשען פנימה "אני הבן של זוהר ארגוב. לא אכלתי כל היום. תן לי קצת כסף לאוכל, איזה חמישים או מאה שקל…"
"לא אתן לך חמישים או מאה" מלמלתי אבל פתחתי את הארנק מקווה למצוא שם עשרים. התבוננתי בו, מנסה למצוא קשר לזוהר. הוא היה הרבה יותר נאה אבל זה נכון כמעט לכל אדם. חוץ מזה יש מצב – אם כי היה נדמה לי ששמעתי שגם ה"בן של זוהר" מת מסמים.
ליבי התרחב. בין שני אלתרמנים הסתתר שטר ירקרק של 20. נתתי לו אבל הזוהר הכחלחל של האלתרמנים הטריף אותו. "הנה שם שם תן את המאתיים".
עלה בדעתי, במידת מה של חמלה, שהוא לא פיתח את האינסטינקטים שנדרשים למה שהוא עושה. כנראה שהרעב הקהה את חושיו כי בזמן הזה היד עם השטר נשארה בתוך האוטו ויכולתי בקלות לחלט את ה20 ממנה. אמרתי לו בתקיפות מעושה "אם אתה לא רוצה – תחזיר".
שלושה מטרים מאחוריו חיכו לו עכשיו סביח ושתיה או שתי מנות פאלפל. למרות זאת ברור לי שהשארתי אותו יותר מתוסכל ממה שהיה. בעזרת המאתיים יכולתי לאפשר לו לחגוג את היום הזה. הרגשתי קמצן צדקן ופטרוני…

אחרי ארוחת הערב הבודדה שלי נזכרתי בו לפתע וחפשתי את הבן של זוהר באינטרנט. ישנו אחד בשם גיל והוא לא מת.
הסתכלתי בתמונות – וואלה!
בוויקיפדיה כתוב שהוא בתהליך גמילה…

 

17/01/2017