משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
כפר שאול
שי, הבת שלי, מתנדבת במוסד לבריאות נפש. שיתפה ש:
שלמה בעוצר יציאות, מסיבה שלא ידועה לי.
מזה למעלה משלוש שנים, מדי שבוע כרוטינה, שי יוצאת עם שאול, מהמוסד לבית הקפה הקרוב; ‘לימונדה גדולה עם תוספת סוכר, פרוסת עוגת שוקולד – “הכי גדולה שיש לך” ומילקשייק ריבת חלב עם תוספת קצפת‘. עכשיו אין לו תקציב לקפה. ‘החונכת שלי’, בן גילי קורא לה. kpbh שלוש שנים היא נקשv, עצמונית, על דלת המוסד, “באתי להתנדב” אמרה, ואחרי שניסתה להשמיע מוזיקה לקבוצה הצמידו לה את הדמות הפחות אהודה מאלה שמתקשרות.
כעת, אסור לו להסתובב גם בשטח של המרכז, אז ישבנו מתחת לפרגולה למען יראה וירא.
העובדת הסוציאלית אסרה עליו לדבר איתה על היציאה, אז הוא מברר דרכי.
חלק שלמה מכתיב לי, חלק כותב בעצמו. חייב להיות כתוב בעט פרקר.
(למען האמת) היום שמתי לו את השירים ובזמן שהוא האזין הייתי באייפד, ניסיתי לקרוא סיכום למבחן שיש לי ביום ראשון.
שלמה נתן בי מבטים מתריסים, וכשלקחתי את האייפד הוא לקח את הדפים שלו גם. הוא מרגיש כשאני לא איתו וזה מפריע לו.
בשלב מסויים אמר שהוא לא מרגיש טוב ורוצה לחזור, אז נכנסנו למחלקה לפני שנגמר הזמן.
אחר כך כשעשיתי סיבוב ודיברתי עם אחרים בזמן שנותר, הוא אולי קינא ונידב כמה משפטים:
“את אומרת שאת מגיעה לכאן בהתנדבות ללא שום תשלום?
זה טוב מאד בשבילי. את מאד עוזרת לי בחיים.”
“אני לא יכול לעשות שום פעילות אחרת כבר עשרות שנים. קרה לי משהו במוח ואני לא יכול ללכת יותר לריפוי בעיסוק, ורק בפעילות הזאת אני יכול להשתתף.”
“למרות שלא הרגשתי טוב בסוף, אני חושב שהייתה פעילות מוצלחת מאד בשבילי בסופו של דבר. הניגונים החסידיים נתנו לי חוויה דתית ומרוממת.”
“אין לי כוח לדבר יותר.”
ואני, אני מתפרק מגאווה ממנה, ומשתנק ממנו.
