קרוב ששם קץ לחייו – שיתוף במחשבות

משך קריאה: 23 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

שלא לומר נחמה

נראה שלא ניתן לחדש רבות על טרגדיה כְּזו שנחוותה על ידי מי ששמו קץ לחייהם ולסובביהם.

עם זאת, כן ניתן לדבר על כך, לשתף במחשבות, כאמצעי התמודדות.

האתגר בטראומה של שימת קץ לחיים של דמויות קרובות, הוא להישאר 'בחיים', למזער את הקוועץ' האישיותי שמהלומה כְּזו מותירה. להישאר בחיים עבור עצמנו ועבור סביבתנו הקרובה.
ברור.

• אתגר
• צער
• צער הורי
• חיים כערך עליון? מי בעל החיים?
• אחריות
• הסברים ונרטיבים
• התמודדות
• התמודדות פרקטית
• מצער ככל שיהא
• לסיום,

אתגר

האתגר העיקרי בעקבות חשיפה לטראומה הוא בהיבט הרגשי – איך ממשיכים מכאן;

עם אובדן הפרסונה, עם התחזוק האישי.

הטיפול באתגרים אלה תלוי, כמובן, בחוסן האישי, הרגשי והאינטלקטואלי, המִקדמי, איתו המעורבים מגיעים להתמודד עם האירוע; איך להתמודד עם השלכות המעשה, בידיעה, שהטראומה תלווה את המשך החיים ועדיין, לא תעיב על שמחות, לא תספח רגישויות, לא תניב מגננות, לא תפתח פצעים ולא תעלה צלקות שיפגעו בתפקוד אישי, בין־אישי ומשפחתי.

צער

גם אם ניתן להבחין בחיוויי יגון מוחצנים, קשה למדוד ולהשוות מידות תוגה והיבטי צער.

מטבע הדברים, ככל שקרובים יותר לדמות, ככל שחשים אליה יותר אמפתיה, ככל שממשקיה רבים ומשמעותיים כן הצער רב.

(גם לי) אין תרופה למיגור צער.
[הייתי נזהר משרלטן(ים) עם פתרונות.]

חיים לאור, לחושך, האירוע.

המזור המקל אולי במשהו הוא קבלת החלטה ש – קרה דבר נורא.

וממשיכים.
לא להכחיש את היותו.
לנסות לחיות בהשלמה עם האירוע, בדומה להשלמה עם הידיעה שלא נחיה לנצח, שבריאותנו לא מושלמת, שאנחנו חסרים כישורים שהיינו רוצים להיות בעליהם. השלמה עם האין ומשמעותו, לא יחול ל-מה שכבר לא יהיה.

יגון הורי

צער הורים הוא (כנראה ועל־פי רוב) המורכב, הרב מכול; מידת אחריותם, החיים שיצרו, התקוות שתלו, פעולת הפסקת החיים, ובעיקר החיים בין לידה למוות, תוך חיוויי מצוקה של הילדים במהלכם.

הכמיהה ההורית המובנית – עוד קצת…, חיפוש אחר תקוות המשהו הנוסף…, עוד מעשה שאולי…, עוד שינוי שהפעם…, הייחול לתפנית…, לפתרון – ונגיע למנוחה.

שימת קץ לחיים מנפצת סופית את התקווה.
תחושת כשל והחמצה בלתי ניתנת להכלה.

יש האומרים שהנוטלים את חייהם בידם, אינם משערים את הצער והסבל שהם מסבים להוריהם – את שארית חייהם ההורים יחיו בתחושת אשם נוראית, ללא יכולת תיקון.

(נראה לי ש)נטילת חיים מעידה (גם) על ייאוש מגיוס תשומות אפקטיביות לשינוי חיובי בחיי הנוטלים.

אם למתאבדים אין די תשומות לתחזק את חייהם באופן שהם עצמם יראו בהם ראויים, אין לצפות שהם יקצו תשומות במחסור לתחזוק וטיפול בתפישות אחרים.

יתירה מזו: ייתכן, שמי שמודעים לצער שיותירו, מכוונים לכך כחלק מהטלת אחריות לסבלם על מי שהמתאבדים רואים כאחראים לכך.
כן ייתכנו מקרים, שעל אף אמפתיה של מתאבדים לנותרים שיישאו את תעוקת האחריות, סבלם הקיומי של המתאבדים גדול ממידת ההתחשבות בהוריהם הנותרים, ולא ימנע את שימת הקץ לחייהם.

הורים מהווים בעלי אחריות יתירה מדמויות אחרות המקיפות את ילדיהם במובן הראשוני והבסיסי של המשמעות; הם מפיחי החיים. באופן טבעי הורים נושאים בתחושת אשם כתוצר האחריות. על ציר זמן ואבולוציה, זה לא 'טבעי' שילדים ימותו לפני הוריהם.
כשמעורבת הפסקת חיים יזומה – על אחת כמה וכמה.
הידיעה שקיימת אחריות הורית מעצימה את הצער אף יותר.

חיים כערך עליון? מי בעל החיים?

כן, במובן שלא פוגעים בחיי אחרים.

חיים כערך עליון למי שרואים את חייהם ככאלה, קודם כל בשם האינסטינקט הטבעי השרדותי.

מי שלא רואים את חייהם כערך עליון, עבורם, ברור שיש שיבוש במערכת ההפעלה.

החברה מטפלת במקרים כ-אלה בהקצאת משאבים למניעת פעולות כתוצאה ממצבי הכרה כאלה.

לתפישתי, עבור בעלי החיים, החלטתם על חייהם עליונה על זו של החברה, על זו של הסביבה הקרובה ואפילו של הוריו שהפיחו אותם טרם לידתם, בהיות הילודים אידאה אנונימית להם.

לתפישתי, חלק מחירויות פרטים* בחברה – שהן די מוגבלות, כשחושבים על כך – היא לגיטימיות החלטתם על חייהם. ומתוך כך גם על הפסקתם.
נכון, פרטים לא קיבלו החלטה על הולדתם. עם זאת כל 'בעלי חיים' הם הריבון הבלעדי להפסקתם היזומה.

---

* ניתן, כמובן, לשאול ולהתדיין, האם ומהו הסף, גיל, מצב מנטלי, כישור רציונלי, שמעבר לו פרסונה ריבונית על חייה, ועד אליה נמצאת ברשות ריבון אחר.
ומיהו הריבון, הורים? חברה?

(גם) בהיבט זה, אני אוחז בגישה (קיצונית) ש'חופש הפרט' כולל את ההכרה בבעלותו על חייו. והפסקתם.

חברות אנושיות מנעו את הפסקת חיים על ידי פרטים מסיבות ברורות, שאינני מסכים להן, שלא כאן המקום לפרטן.

---

על חברה מקיפה לקדם את מימוש רצונות הפרטים באופן שמניב 'טוב מצרפי',
עם זאת, מטרה זו משנית לתפישת כל פרסונה את איכות חייה.

בסט הערכים שלי,
חיים אינם ערך עליון.
חיים ראויים הם ערך עליון.

מי שקובעים אם חייהם ראויים הם הפרטים עצמם.

מי שסברו כריבונים על חייהם, שהאלטרנטיבה עדיפה על חייהם,
מצמרר ועצוב ככל שיהא – וזה נורא – קיבלו החלטה ריבונית על הפסקתם.

מבחינתי הפסקת חיים עצמונית היא סוג של הקלה רגשית [נמנע מהמושג 'נחמה'] למי שבחרו לייחס למימוש החלטה ריבונית ערך חיובי. [– 'גאולה' הוא מושג מתחומי הדת. דת מקדשת חיים באשר הם, כתוצר אלוהי. לכן נמנע משימוש ב'גאולה'.]

ההקלה הרגשית היא לנותרים, מי שבוחרים לראות את המעשה ככזה.
למי שהפסיקו את חייהם, המושג 'הקלה' לא רלוונטי, אלא הפסקת סבל מתמשך בחייהם.

לתפישתי, האמפתיה למי שנטלו את חייהם, הצער על מכלול המשמעויות של המתים ושל הנותרים החיים, הוא על מי שחיו בתודעה שבמהלך חייהם חיו חיי סבל שאינם ראויים להמשך, אלא לחלופת המוות.

זה הנורא.
לא מעשה הפסקת החיים.

אני מפריד בין –

• חיים הנתפשים כ-לא ראויים על ידי בעליהם, מהות סיבתית, טראגית לבין
• פעולת הפסקת החיים,
  פעולה תוצאתית, מקומית וזמנית, שמצליחה לנקז אליה את המהות ולכן מהווה אחיזה תודעתית לטרגדיה, כשבעצם המצב הקיומי שקדם למעשה הוא המהות.
  הטרגדיה התקיימה קודם למעשה, המעשה הפסיק את הטרגדיה למתאבדים.
  [כשהמעשה מתוייג תודעתית כ'טרגדיה' נצרב אצל הנותרים, שהם דמויות המשנה, שלאחר המעשה קודמו לעיקר.]

חיים לא ראויים

בראייה דתית חיי אדם קדושים.

לתפישתי, חיים ראויים רק אם 'בעלי החיים' רואים אותם ככאלה.

לעיתים, מוות הוא ידיד, לא אוייב.

הצער הנלווה למעשה התאבדות מזקק ומתמצת את העיקר – שימת סוף לחיים.
ועם זאת מסיח מהמהות – החיים שקדמו למעשה.

המהות, לתפישתי, היא ש-מי שתופשים את חייהם כ'לא ראויים' רוצים את הפסקתם.

אני נמנע כאן מ'מהו מוסר'. נכון יותר, לערכיי, לממש רצונות של בעלי חיים על עצמם מאשר שימור חייםן שנתפשים כ'לא ראויים'.

המשווקים אלטרנטיבה של חיים גם במצבים שחיים נתפשים כ'לא ראויים' על ידי בעליהם, מטפלים, לתפישתי, בערכיהם שלהם, של הקהילה המקיפה, לא של מי שבמצוקה.

אני נרתע ממשווקים לאחרים את יפי החיים כסיבה לחיות. פרטים הם אלופי העולם לרצונותיהם. אין להם מתחרים בהבנתם את מה נעים או לא, להם.
אין ולמשווקי החיים האלטרנטיביים יכולת לשנות מהותית חיי אחרים.

מותר בעל החיים האדם על הבהמה הוא בתבונת החלטתו האם לשים קץ לחייו, מתי ואיך.

אני הייתי מתמקד בחידוד וזיהוי הרצון. האם החיים עד כדי כך בלתי נסבלים שראוי להפסיקם?

הסתייגות

היו מי שחשבו שחייהם לא ראויים. היו מי שעשו ניסיונות להפסיקם, שרדו, ובהמשך ראו ש'היה שווה'.

נכון. האם זו סיבה להפקיע את הריבונות מפרטים ולהפקידה בידי החברה?

לתפישתי בעלי החיים הם הריבונים על חייהם, מעל רף מסוים לפרסונות אחריות עליונה על חייהן.

ניתן להתדיין מהו הרף.

מי שברמת תפקוד גבוהה ונחישות מספקת יממשו את רצון הפסקת חייהם.

המשך חיים מוצלח של מי שניסו לשים קץ לחייהם בעבר, לטעמי, אינו מהווה סיבה לניסיונות להניא פרסונות משימת קץ לחייהם, שכן, מעשה של שלילת אחריותם על המשך חייהם מהווה פגיעה בריבונותם על הדבר היחיד שהם בעליהם – חייהם.

אינני יודע מה היחס בין מי שקבלו החלטה לקפוץ לאור החלטה מקדמית או מקומית.
אני נוטה לשער – ייתכן בטעות – שהמנגנון האנושי שכזה שלא קופצים פתאום, אלא יש תובנה ארוכת טווח שמובילה למעשה.
עם זאת אני משער שניסיונות התאבדות לא מוצלחים היו נפוצים יותר לאור החלטה רגעית.
ושוב, אני משער ללא ידיעה אמפירית, שמי שקיבלו החלטה מיידית על הפסקת חייהם עשו זאת עם רקע.
התובנה הזו גורסת שאלטרנטיבה של הפסקת החיים עדיפה על החיים לא ראויים,
ומבחינה זו, ההתאבדות היא לא גחמה זמנית, אלא הקלה למצב מקדמי,
גם אם היו מי כשלו להפסיק את חייהם ומעידים ששמחו על כשלון זה,
עדיין לא הייתי מונע ממי שהאלטרנטיבה של הפסקת החיים נראית להם עדיפה.

הפקעת ריבונות זו רלוונטית (גם) לגבי המתות חסד – ביטוי נורא כשלעצמו.
במצבים אלה הן נמנעת הפסקת חיים ממי שלא רוצים לחיות, או הרשויות עושות איתם 'חסד' ומאפשרים להם את הפסקתם. בכל מקרה הפסקת חייהם אינה ניתנת להחלטתם הבלעדית.

אחריות

טבען של טרגדיות שהקרובים שמתממשקים להן נחלקים לשניים:

1. מי שלוקחים על עצמם 'אחריות' על המעשה – תרומתם לטרגדיה בעשייה או בהימנעות,
   1. אלה שרותמים אנרגיות תודעתיות למלט עצמם מאחריות.
      [עיסוק של בריחה מהשפעה על תוצאת מעשה, ל'תרומתם', בעצם, מהווה ביטוי והחצנה של תחושת אחריותם. מכאן נובעת תחושת אשם, שהנמלטים מאחריותם מתקשים להתמודד.]

לתפישתי, אין אירוע שקורה רק בשל מרכיב אחד.

מאורעות בכלל ובעיקר אנושיים, מורכבים יותר מאשר ייחוס קְרותם למרכיב יחיד.

מפתה ונוח ככל שיהיה, תליית אחריות להתרחשות על קולב-מרכיב-אחד ולתייג אותו כה'גורם' – מוטעה, מוטה, מטה ומטעה. תוצר של שטחיות או מניפולטיביות.

אירועים, כל אירוע, מורכבים ממארג מרכיבים, כששילובם יחד על מצע משותף מאפשר את היותם.
למרכיבי אירוע יש רמת השפעה ותרומה שונה להיותו. מכלול המרכיבים, מרכיבי המשנה, אלה שקרו ואלה שנמנעו, הם בעלי רמת השפעה ותרומה שונים. צבר המרכיבים יחד מהווים הקדמה שאפשרה את היות כל אירוע.
בדגש על אירועים אנושיים.

למרכיבים אלה – גם אם אין יכולת למנותם, לסווגם, לאמוד את חשיבותם היחסית בהתאם למשקלם התורם לתוצאה – יש תרומה לתוצאה.

בשל מורכבות אינהרנטית זו, אני מייחס אחריות חלקית לכל מרכיב כמשפיע על מכלול תפישת חיים של אחרים; יש תרומה, לא הכרעה בלעדית ומלאה על מעשה.

בהמשך לכך, אני נמנע מייחוס אחריות למי שלא מנעו מעשים כְּ-אלה.
כ-מוטה לרצון אישי, להבנתי, מעשה הוא ביטוי לרצון הריבון על חייו.
מימוש רצון שנוגע לחיי פרטים, לגבי, מהווה ערך עליון.
גם הפסקת חיים וולונטרית.

הסברים–נרטיבים

טרגדיות מעין אלה (גם) מזמנות הסברים, פריסת מרכיבים, טוויית הקשרים היררכיים סיבתיים ביניהם, והוספת עובדות ופרשנויות שנועדו למצק תפישה מקדמית של המשתתפים באירוע.

חלק מהסברים אלה מהווים כר פורה לטיפול בתחושת אשם אישית, ו/או הטחת אשם באחרים ויצירת נראטיבים תומכים.

נראטיב – הסבר להתפתחות מאורעות באופן שמטפל בתחושות הערך של מי שניסחו את הנראטיב, או מטפל במי שאוחזים בנראטיב. מפתה עד בלתי נמנע להשתמש בנראטיב כמשלים לעובדות, בעידן 'האמת שלי', אמת תלויית ערכיות המתבונן.

יצירת נראטיב היא 'אנושית' – בעלי חיים או מכונות אינם מייצרים נראטיבים – וצפויה כצורת התמודדות אנושית במצבים של מעשה ותגמול, סיבה ותוצאה רציונליים, לא רלוונטיים.

בניית נראטיבים משרתת (לטעמי רק כביכול) את בעליהם.
בשל פונקציונליות זו נראטיבים מהווים יסודות תֶמֶך אישותיים באופן כללי, ובמצבי מצוקה רגשית אף יותר. בשל איפיון זה, ניסוח ואימוץ נראטיבים הוא, כמעט, בלתי נמנע.

מטרת נראטיב

לנפק תוצרים תפישתיים תודעתיים, רגשיים, שמשרתים את בעליהם בכך שמאפשרים להם לאחוז בתפישות ולנקוט במעשים שלולא הצידוק שהנראטיב מספק, היו נוקטים באחרים.

זיהוי נראטיב

בין אם נראטיב נוסח עצמונית, או שנוסח על־ידי אחרים ואומץ על ידי בעלים חדשים, תכלית תחזוקו הוא טיפול באמצעותו ובעזרת תפישות ופעולות נובעות מאימוצו בהיבטים רגשיים של בעליו.

איך מזהים טיפול עצמי רגשי?
כמו שהשופט Potter Stewart אמר על פורנו – I know it when I see it.

מאפיינים

• בניית נראטיב היא פעולה נפוצה שהולכת ופושה,
• נראטיב במהותו הוא סוג של המצאה, סילוף או עיוות מציאות שמותח, מצמצם או בורא היבטי מציאות.
• נראטיבים מטפלים בתחושת הערך במקום ובזמן נתונים בטיפול של בעל הנראטיב חיובית בעצמו, או בשלילת אחר,
• נראטיבים אינם נוגעים ב'מציאות' אלא בתחושות שקיומן מכתיב מציאות אחרת, מנוהלת על ידי בעל הנראטיב, כלומר סוג של מניפולציה,
• הם מרחיקים ממציאות, מצריכים תחזוק מתמיד, (כסמים ממכרים) ובחלוף זמן או מאורעות, בעת שתקפותם מתרופפת, על פי רוב החרפה של המצב הרגשי של מי שנסמך על נראטיבים,
• יצירת נראטיבים מסבירים היא (כמעט) בלתי נמנעת.
  אם מזהים אחרים כבוראי הסברים להתרחשות באמצעות טיפול ברגשותיהם שלהם, כדאי לבחון אם יש שימוש בנראטיב גם אצל הבוחנים, אלה שמבחינים בשימוש בנראטיבים אצל אחרים.
• אולי יעזור להימנע מיצירתם או אולי להפחיתם.
• ישנם
  • מצבי עוררות רגשית שמזמנים שימוש בנראטיבים מסייעים,
  • וקהילות אנשים עם מאפייני אישיות מסויימים ש-מוטות יותר/פחות מאחרות לצריכתם.

התמודדות עם ניסוח או אימוץ נראטיבים תלויה בהבנה ששימוש בהם הוא מניפולטיבי. כלפי אחרים, וחמור יותר כלפי האוחזים בהם.

נזק נראטיבים, יושר אינטלקטואלי

התמודדות עם השפעת נראטיבים אפשרית לפרסונות שניחנו ביושר אינטלקטואלי – יכולת לבחון מצב במנותק מערכיות הבוחן.

אנחנו מייחסים או שוללים יושר אינטלקטואלי מאחרים,
יוצאים מנקודת הנחה ש'אנחנו' הבוחנים אחרים, ניחנו בכישור זה.

ההתנגדות לשימוש בנראטיבים תלויה בהכרה בחשיבותה של בחינה נטולת ערכיות אישית, בהבנה הלא טריוויאלית, שנראטיבים בעצם מחוללים נזק למחזיקים בהם, כמשככי כאבים בעלי תפוגה זמנית וממכרים לטווח ארוך.

[יתכנו שימושים בנראטיבים, שבאינסטינקטיביות לא מודעת, או אף לאור המודעות להיותן, יקראו 'עובדות', ו'פרשנויות מתבקשות'.
וחוזר חלילה.

חלק מהתמודדות עם מצבים כאלה הוא הדיון על כך עם סביבה תומכת, לא רק במילים מעודדות מתוקות, אלא בהיותה מבקרת.]

התמודדות

במקרה של אובדן של פרסונה משמעותית, הדרך להתמודד (שאני מכיר, גם אם קלישאתית) עם טרגדיה מעין זו היא החלטה מתומללת: לא לטבוע ביגון. להמשיך בחיים בידיעה ולא בהדחקה, אך בניסיון לא להיפגע רגשית מהמהלומה.

אם ובמידה שיש נזקים – לא ניתן להימנע מהם ומההשלכות פריפריאליות – יש בהחלטה לנסות למזער את השפעתם, להימנע ככל האפשר מפגיעה בתחושת ערך אישית.

מזעור הנזק אינו בהדחקת האירוע.
המעשה נעשה. השלכותיו בלתי ניתנות להתעלמות.

(קלישאתית ככל שיהיה –)
ניהול מזעור הנזק הוא בניסיון למיקוד יזום, פרודוקטיבי, במשימות שצורכות תוצרי תודעה באינטנסיביות גבוהה.
לכן, מתוך אינסטינקט אישי או הכוונת אחרים יש אנשים שמוצאים מזור בהנצחה, במניעת מעשים כְּאלה אצל אחרים.

להבנתי, הערך של 'להיות עסוקים' באופן יזום הוא לתעל את העיסוק לתחומים אחרים החורגים מהמעשה ומהפריפריה שלו, לא במחוזות הטרגדיה.

בניהול חיים כללי, מעבר לטרגדיה מסויימת, מטרת הטיפול בהיבטים תודעתיים אחרים ונוספים אינה בבחינת 'הסחת דעת' שתכליתה התעלמות מהטרגדיה. יש ערך לפיזור תשומתי, אנרגטי ליעדים אחרים כאמצעי לחיים ראויים ומאוזנים ולא רק להתמודדות במצבי קיצון.

חיים 'בריאים' כוללים, בין היתר, חלוקת ופיזור משאבים בין מגוון יעדים. מניעת התמקדות במרכיב אחד הוא יעד חיים כשלעצמו. לכן אני גם רואה בהצטיינות פרופסיונלית שכונסת משאבים רק למטרה אחת כבעייה לא כמטרה נשאפת. זה לא מקרה שקיים דיזוננס בין הערכה ש'מצויינים' סופחים מסביבתם על הצטיינותם ועל חיווים על קשיים באיזונים מנטליים.

מיקוד בטרגדיה אצל מי שחוו מאורע מטלטל מעיד על מחסור אנרגטי בהיבטי חיים אחרים. בדומה למי שלא חוו טרגדיה וממוקדים בהיבטי חיים צרים מעיד על מחסור אנרגטי בטיפול בהיבטים שחורגים מליבת חייהם, במה שהם תופשים כמהות קיומם. העולם המערבי מקדש הצרה ממקדת של חזיתות וממשקי חיים כדי לטפל בקידום פרטים באמצעות מיקוד אפקטיבי של תשומות. מצויינות מקצועית, כדוגמא, שמחייבת מיקוד תשומות ומשאבים.
לתחושתי [שנסמכת על התבוננות חובבנית על דמויות] סוג של פיזור תשומתי למגוון של גירויים וממשקים יעיל יותר לאיזון רגשי.

אם בחיי שגרה 'כדאי' לבזר תשומות, בעצם מניעת ריכוז תשומות יתר לנושא חד שמראש מתייחסים אליו בחיוב, על אחת כמה וכמה, בהתמודדות עם טרגדיה.

טראומה שנלווית כאפטר אפקט לטרגדיה מרכזת תשומות לטובת בריאות נפשית שנחבטה.
כדאי להגביל את התשומות התודעתיות שהטראומה סופחת, כדי למנוע מעצור בהקצאת תשומות למטרות אחרות.
לכן כדאי, במודע, להקצות תשומות לגורמים אחרים כדי להקהות את השפעות הטראומה.

התמודדות פרקטית

להטיית הבנתי תמלול עצמי, דיבור עם אחרים על מה שקרה, מה קדם למעשה, הם אמצעי התמודדות עיקריים;
לשאול למה, לענות, לחוות, להסביר, להציע, לציין תלות בגורמים – פנימיים, חיצוניים, או גנטיים – עדיף על הדחקה או עיבוד אישי שנמנע משיתוף.

בה בעת, בתקשורת עם אחרים על הנושא, הסכמה על נרטיבים או הסברים איננה יעד.

תמלול הנושא ובחינתו יחד עם אחרים הוא המטרה.

בטיפול בטראומות מתבקש שימוש בגורמים מקצועיים (- פסיכולוגיים). פנייה אליהם מחווה באופן אותנטי על הכרה – 'יש בעיה'.
אישית (כבומר מזרח תיכוני 🙂) אני פחות מוטה לסוג עזרה שכזה; הטיפולים נוטים להטיות בעלי המקצוע לדיסציפלינות מהן הגיעו, ולפרנסתם.

אין הכרח או מטרה להסכים על דבר. היופי באי־הסכמה הוא בחיווי על שיח אותנטי בין הלא מסכימים.
הסכמה יכולה (גם) להיות תוצר של ריצוי אחר, ובכך ניטע זרע פורענות שיצמח לקונפליקט בהמשך.

השאלה 'איך ניתן היה למנוע', כאמור, מתעלמת ממהות החיים טרום מעשה כפי שנתפשו על ידי מי שהפסיקו אותם בהיותם 'לא ראויים' מבחינתם.

באופן טבעי הטראומה שונה בעוצמתה אצל השותפים לה. שיח משמעותי של פרטים שחלקו את הטראומה  לעצמם ומתוך כך לברי השיח האחרים, ביושר ובפתיחות מהווה שמן סיכה שמקהה, במשהו, את הכרסום העצמוני, את השחיקה המזיקה לטראומה שתלווה אותם בהמשך. ללא תמלול רציונלי עם אחרים יש להניח שתועצם אם הטראומה תעובד לבד ובאינטנסיביות.

חלופה של דישה עצמית ועצמונית מסוכנת יותר, שכן אין גורם חיצוני מעמת, מאתגר, מציב חלופות וערעור. בהעדר גורם כזה מי שמפצ'פץ'(ים) לבד את המאורעות מושפעים בלעדית מסנטימנטים בלתי מבוקרים על־ידי גורמים חיצוניים.

מצער ככל שיהא

אין בנכתב כאן ניסיון להקל במשמעות הנוראה של חשיפה למעשה התאבדות של דמות קרובה, גם לא על ההשפעה שתהיה בהמשך למעשה שזה עתה קרה.

עם זאת, להבנתי, בשאיפה שברור שלא תתממש במלואה, לכל המעגלים המתממשקים עם מי ששמו קץ לחייהם, להמשיך לחיות עם האובדן במודעות ובידיעה ש:

במעשה ההתאבדות מי ששמו קץ לחייהם גרסו שעדיף כך ולא אחרת.

העובדה שהצליחו היוותה עבורם הפסקת סבל.

היכולת למנוע מעשים מעין אלה מוגבלת עד נואלת.

טוב שנותרה מידת חרות שמאפשרת.

התאבדות היא מימוש רצון־על.
המעשה מהווה אלטרנטיבה טובה יותר למי שבנקודות זמן תופשים את חייהם כ-לא ראויים.

רצון שנובע מחוסר יכולת לספק ריבוי רצונות מקדמיים, חשובים, אחרים.

הבעיה היא חיים לא ראויים שנתפשים ככאלה על ידי בעליהם, חיים מקדימים להתאבדות.

האחריות התורמת לחיים לא ראויים קיימת מעצם ההיכרות, עם זאת מוגבלת ולא בלעדית ושאינה מוחלטת.

מניעת הפסקת חיים מבעל חיים ריבוני היא בעייתית.

לסיום

יש הגורסים ש'הזמן הוא הרופא הטוב ביותר' לטיפול במאורעות שליליים; ההקהייה והשכחה.

אינני שותף לכך.

אני גורס שאצל חותרי רציונליות, תאבי ובעלי אנרגייה לחיים, הדישה, הפיצ'פוץ', הקפת מכלול פרטי הנושא, ההתמקדות במרכיביו, הם עיקרי ההתמודדות המקלה, ועדיין לא פותרנית.

בהמשך, על ציר הזמן, תהיה עייפות טבעית מכך, ואולי סוג של השלמה.

חיבוקים,