מהות ימין, צביעת סממני קהילה על מרחב ציבורי
בערב שבת רכבתי לארוחה משפחתית. ברוטשילד, מול הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן, התכנסה קבוצה של כמה עשרות גברים וילדים חולצות לבנות, נשים שביסים, שהתפללו בשירה ותנועה.
אני יכול להבין שיש הרואים בהתכנסות קהילתית כזו מחזה יפה עד משובב.
היופי שאני רואה בו מוגבל לפלורליזם עירוני מאפשר; עריכת טקסים דתיים במרחב הציבורי שאינם נתפשים כטרללת רק כי דתות נרמלו אמונות וטקסים הזויים. אני בעד.
רק שאני יש לי רק שאלה: למה בחוץ? לאור התאורה, התנועה, הרעש, ברחשי השדרה, למה דחוף להתפלל על השדרה ולא בבית התפילה והטקס פנימה? לא מצדד איסור, שואל.
נראה לי שהתשובה לכך היא שאנשי ימין, או לפחות רועיהם, בכל עת, גיאוגרפיה, תרבות ושפה, על מכלול ההיבטים האמוניים, הלאומניים, הקהילתניים, שואפים להחיל סממני קהילה מקומית על המרחב הציבורי. שהמתכנסים יצבעו את המרחב הציבורי בסממני ציביון קהילתם.
כך, אם המשתתפים מתקבלים בברכה – הם מנרמלים מנהגים, מתנרמלים חברתית.
אם אינם, תחושת ייחוד המודרות מתמצקת ותחושת הקהילתיות מתעצמת.
