מראדונה – חריגה מכדורגל

הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

אפקט תופעת מראדונה

בתקציר

עבורי – הגדול.

נאו ימין רדיקלי. בפועל, גם אם לא במודע.

האיש מת. לא באמת מצטער.

עבורי

הביטוי ה’גדול מכולם’, בעייתי לי.
עם זאת, עבורי מראדונה הוא המסעיר בספורטאים, לבטח מהכדורגלנים.

כבן גילו, הייתי בעניינים כשהוא שיגע את העולם; שילוב יכולת, תוצאות, כריזמה, הסיפור שהיווה מצע והפך מהות.

ריצוד הגמד על המסך חִשְמֶל. הכדרורים, השערים שהבקיע, נגד יריבים, מדינות, הגולים העצמיים – איפה זוהיר בהלול – ספקטקולריים.

דומיננטיות ספורטיבית

יכולת אישית פנומנלית

יהיו מי שידונו על יכולת, כדורגל אישית, פחות או יותר מזו של מסי.
לא מתווכח. לא יודע. לא באמת מעניין; מסי ניחן בראיית מגרש ייחודית כאוסף ערוצים להם שולח במיומנות כירורגית כדורים לשער או כאסיסטים. מסי נסמך על סופורטינג קאסט כדי לזרוח, וגם זאת רק בין כוכבי־העל של ברצלונה, לא בנבחרת. לכן, להערכתי, זוהרו נידון התעמעם בעתיד כ’מי שהיה פנומן’, נוסח איברהימוביץ’, בסט, בקנבאואר, הנרי, זידאן, פלאטיני, פלה, קנטונה, קרויף, רומריו, רונלדו – שניהם, רונלדיניו, ריבלדו, יסלחו לי מי שלא הזכרתי, כולם גאוני כדורגל, ולא יזָכרו כ- D10s.

אינני מכיר תקופה ששרר בה קונצנזוס על דומיננטיות של שחקן אחד לעומת שאר הכדורגלנים, ספורטאי אחד מול עמיתיו למשחק, כבעת מראדונה בשנות ה-80. בפשטות – לא היה לו מתחרים על ההגמוניה.

זו לא רק היכולת יוצאת הדופן לתקופתו; מראדונה הגדיר את הכדורגל המודרני, המהיר, תזזיתי. מראדונה בעצמו. הוא. לבד, ללא סיוע ספורטיבי תומך בסדרי גודל דומים ליכולותיו.

מורכבות תרבותית

התמהיל, לא הדואליות, של גמד–ענק הוא התֶמה החוזרת על עצמה;
גודל פיזי–השפעה על המשחק, יכולת ספורטיבית–רמאות, אגרא רמה–בירה עמיקתא, התחברות לקפיטליזם ריאקציונרי מאפיוזי–תמיכה בקובה פידל קסטרו, עוני–עושר, משפיע–מושפע, מנהיג–נגרר, בן אלים–פשוט עם, הישג–כישלון, סדר–כאוס. משחת ניגודים.

שני השערים מול אנגליה רבע גמר גביע העולם 1986 – יד האלוהים, אולי המפורסם בשערים – נפלא כקטע תרבותי. מבאס אותי בקטע ספורטיבי – העיקר הניצחון? לא עבורי כצופה – מהלך כדורגל נפלא שלו כהכנה למהלך, שוס הגניבה, אותי מבאס, מעדיף מאמץ, אסתטיקה, כוונה, אצילות, יושרה. ובהקשר זה – בתוכן, בעצימות, איזה יופי שאי־צדק נעשה, ולא התגלה. והשפיע.

השער השני – אולטימטיבי.
הסמיכות לראשון מדהימה. הדרמטוריגה; לא רק שגנב את הגול וייצר את השער הדרמטי בהיסטוריה, מראדונה החריג אירוע מקומי של מעֲבָר כדור את קו השער והוצאתו מקונטקסט כדורגל, משחק, אירוע ספורטיבי, החמיא לפעולת הבקעת שער, הרים לעצמו, לקהל, לאנושות בהעצמת המושג ‘גול’, נסך באירוע פוליטי רובד ספורטיבי, או להיפך, והפעם באמצעות גול מתמצית הדיסציפלינה, מייד אחרי הבדייה.
אין, לא מכיר בספורט, ריבוי רבדים כאלה. מורכבויות שנרקחו בעצם מקרה – כמו לשפוך קופסאת שימורי גרגירי תירס בצד ימין של מגירה, לערום תכולת קופסאת אפונים בצד שמאל, לפתוח לסגור לפתוח לסגור כמה עשרות פעמים, ובפתיחה סופית לגלות שכל האפונים הסתדרו בצד ימין, וכל גרגירי תירס בצד שמאל.

השפעה פוליטית

מוחמד עלי כפנומן ספורטיבי, לא שלט בתחומו היחידני כמראדונה בקבוצתי.
כאייקון פוליטי, עלי אתגר את הממסד הפוליטי בסירובו לשרת בווייטנאם כסרבן מצפון נגד מלחמה ועל היותו מוסלמי מאמין – רקע אידיאולוגי, וכשמראדונה היה בן 6 עלי שילם מחיר ספורטיבי בשלילת רישיון האגרוף ותוארו כאלוף עולם. כאינדיבידואל, כקול דור, חשוב ככל שהיה, נחשב כפרסונה המפורסמת ביותר בעולם – ניתן להתווכח, ועדיין – חרג מהספורט, מפורסם, הזדהות לשחורים בארה”ב, למתנגדים למלחמת וייטנאם, מקומי זמני.

מראדונה, לעומת עלי, שילם מחיר ספורטיבי בשל התמכרותו לסיפוק יצרי ‘נמוך’ כסקס וסמים, לא אידאית. ועם זאת, היווה דמות הזדהות למודרים על הפלנטה. כשרונו, ייחודו בספורט קבוצתי, הכריזמה שפרצה מעבר לעלגותו, התכניים הייצריים בהם התמקד, פשטות בלתי אמצעית שלא מצריכה שום פרשנות, עשו אותו למעניין, חשוב יותר מכל ספורטאי אחר כאידאה להזדהות. ואותם, את מעריציו שמתגו את מודרותם באמצעותו. צוהלים ומעצימים את מסכנותם.

מראדונה בהיותו המיוחד שהוא יצר משולש שלושה קודקודים:

• עניים מודרים סוגדים ל
• פריבילג ש
  • חולק איתם מכניקת מחשבה, יצרים ושאיפות, וקבל כשרון חד־פעמי
• שמתעל את יכולותיו להראות לממסד מה זה,
  • כשהמודרים רווים סיפוק רגשי, שאינו בבחינת טובין ריאלי, בהזדהותם איתו, בראותם אותו כמייצג אותם.

המשולש הזה הוגדר פוליטית – סוגיות תחומות במרחב פרט – חברה – ריבון – באופן מובהק, באמצעות מראדונה.
וכאן חשיבותו החורגת מהספורט.

• מראדונה זרח. לבד, ועם זאת לא במנותק מאנשים, מסביבתו.
• הוא דמות פוליטית – במובן שחרג מהמשחק, התקיים במרחב פרט–חברה–ריבון. הוא המבשר את כמיהת ההמון לדמות אנטי ממסדית, על מצע סנטימנט אוהדיו, שואפים לנתץ סדר ישן, שלא השכילו, מודרו מלצרוך את טובו, בתקווה ש… אין תקווה, סיפוק והסתפקות בנחמה של ניתוץ סדר ישן.
• המאה ה–20, המאה הקצרה 1914-91, כפי שכונתה על ידי אריק הובסבאום, ‘מאת  ההמונים’ שפיתוח כלי התקשורת אפשרו את חשיפתם לתכנים מאורגנים מיידיים סימולטנית באמצעות עיתונות, רדיו ובהמשך טלוויזיה, הצמיחה בשנות ה-30 מנהיגים שלשו המונים לדיקטטורות וגרסאות רכות יותר כדמוקרטיות עממיות.
• בעשור האחרון של המאה הקצרה הפציע כוכב כדורגל שהיווה ידית אחיזה לתפישת ההמונים, ההתכנסות ההזדהותית של המודרים. אלה, חסרי התקווה, נואשו להיטיב מעשית את מצבם ומסתפקים בהתרסה של מושא הזדהותם עם ממסד נתפס כְדָשן. מראדונה כאייקון.
  הנחמה אינה בבניית אלטרנטיבה נשאפת, אלא בניתוץ השנוא באמצעות מושא הערצה מצליח.
• בהמשך, המודל הזה שוכפל; מנהיגים כ– ויקטור אורבן, רג’פ ארדואן, ז’איר בולסונרו, רודריגו דוטרטה, דונלד טראמפ, נרנדרה מודי, בנימין נתניהו, ולדימיר פוטין, בתפקיד מראדונה פוליטית אצל ההמון, מספקים תחושה שההמון מנתץ את הסדר הישן באמצעותם.
• מראדונה לא היה מנהיג זרם פוליטי כמנהיגים אלה באופן מודע. כפרסונה לא התרומם מעבר למיצוי יכולותיו הספורטיביות, וגם הן לא מוצו, כפי שהוא העיד על נזקי הקוקאין ליכולותיו, ולא מעבר לסיפוק צרכיו הפיזיולוגיים. אלא באופן לא מודע, כאינסטינקט התנהלותי.
• וגם לא המון עני, מודר, מקופח, מתכנס הזדהותית ליישות גדולה ממנו שרואה בה מי שמייצגת אותו הבועט בשבעים, בממסד.
• מראדונה גילם את שניהם, היווה דמות הזדהות למודרים, כר קינון קונסרבטיביות.
• האם יהיה מופרך להניח שחלקם של מעריצי מראדונה בין אוהדיהם של מנהיגים אלה גבוה במובהק מאשר אצל עויני מנהיגים אלה?
• לא ניתן לחשוד במראדונה שייצוגו קשור לתפישת עולם מנוסחת, מנומקת.
  עם זאת הייתה ברורה ונחרצת – באמצעות הלהבת המון מודר, ניתוץ מרהיב של סדר קיים, לטובת מנהיג מקדם את יצריו.

אני רואה בו את מבשר הנאו ימין רדיקלי, פופוליסטי:

קונסרבטיביות קלאסית מקדשת מוסדות ושלטון חוק.
ניאו קונסרבטיבית רדיקלית, מנתצת מוסדות ושלטון חוק בשם הדמות האידאית שמייצגת את מעריציה, לטובת מיקסום האינטרסים שלה.

למה ימין קונסרבטיבי? אולי שמאל?

המערערים יצקצקו – איך מסתדר עם חבירתו לקאסטרו?

פוזיטיבית:
מראדונה מדגמן אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית, כמיהה למנהיג, רהב מלל סמל וטקס, פשטנות דיאלקטית.

נגטיבית:
לא ניתן לייחס למראדונה חתירה לערעור רציונלי, ליברליות, שיוויון ושלום.
מראדונה לא עסק בהיבטים אלה.

כהשלמה:
בחינה של מעריציו עולה שהם מהז’אנר הקונסרבטיבי.

קאסטרו למראדונה כגורמטים לדייגו, כתלתלים לארמנדו: קסטרו לא היה שמאלן פרוגרסיב. קסטרו זה קונסרבטיביות שניתצה סדר ישן, השליט על המון הדומה למעריצי מראדונה קומוניזם בכוח התעלות אשלייתית, הטביע אותם במנפיסטים, באופן ממוסד.

למראדונה לא הייתה חשיבות במשימה פוליטית פרואקטיבית, זמנית מקומית כזו של מוחמד עלי, לא ניחן בעומק של קארים עבדול ג’עבאר, האינטליגנציה וההומור של שאקיל אוניל, ההתמקדות בניצחון של ג’ורדן. היה אינטליגנטי פחות מהם, ממוקד עוד פחות, חשוב ומרתק יותר – הוא ייצוג המון קונסרבטיבי שואף ניתוץ סדר קיים.

לכן, בעוד האחרים היו כוכבי כדורגל, ספורט, מראדונה, שלא בכוונה, חרג מהכדורגל, ובכך קיבל את הממד הנוסף החורג מהספורט.

הסתייגות

‘בוא’, כמו שאומרים בציונות הדתית, ‘שים בפרופורציה’, מראדונה בישר נאו ימין רדיקלי? חולל זרם פוליטי? מנהיג המונים?

לא.

מראדונה אינו מנהיג פופוליסטי ציני עם אג’נדה להסתלבט על המונים מודרים כטראמפ, הוא לא גדל, כך אני משער, בבית שדובר בו על ‘אלמנטים נאו קונסרבטיביים בשלהי מאה ה־20 והיכולת לכנוס תחושות קיפוח להאדרת עם, אומה ואוד מוצל מאפר’, כפי שאולי היה בבית נתניהו. הרקע העני מודר שלו משותף לכוכבי ספורט לפניו ואחריו, ולא היווה פקטור.

זה פשוט יותר; בהיברידיות שלו, בפשטנות המאפיינת את מורכבות הווייתו של מראדונה, בכוח כשרונו, הוא היווה מושא להערצת  המונים. בשל כישוריו הייחודיים, יכולתו להביאם בעיתוי חד פעמי, הפער בינו לבין כוכבים אחרים בתקופתו – ההערצה לכישוריו הייתה באופן טבעי גדולה יותר.

מראדונה החל לשחק בארחנטינוס ג’וניורס. נרכש על ידי קבוצת בוקה ג’וניורס, קבוצת המודרים אותה אהד, כשסירב בתרגיל יזום להצעת הרכש שלך ריבר פלייטס ה’עשירה’. המשיך לקבוצה ממוסדת כברצלונה – שם ניפק מספרים טובים יותר מהרושם שנותר, ולא ‘התאים’ לו. הוא עבר לנאפולי, קבוצה שנתפשה ככונסת הזדהות של דרום קונספטואלי באשר הוא, החש נחות ומקופח מול מתנשאים צפוניים. לאחר השעייתו ועזיבתו את נאפולי הלך לסביליה לא לריאל מדריד שרצתה אותו. המשיכה למודרות המקופחת.

האפקט על ההמון חרג מהתמודדות ספורטיבית, התעלה להזדהות המונים על מצבם הקיומי, וזאת, שלא מבחירתו המודעת ובלא כוונה ותוכנית מקדמית – אינסטרומנטים נעדרים מארגז כליו של מראדונה.

וכן,
בהחלט ייתכן, שככבאי שנשאל על ההבדל בין פסנתר לכינור, פסנתר בוער יותר זמן, שאני בודק את הנושא בהתאם להתניות הרעיוניות שלי, מוצא חיוויים במציאות להנכיחן ולאוששן, ואולי יש מי שאומר שאני אונס את המציאות לתוך הפרדיגמה שניסחתי, דוחק אותה עם כף של נעליים. ייתכן…

צערי על מותו

לא באמת.

הרומנטיות המוגבלת שלי מתמצה מהתרגשותי לצפות בביצועיו, יכולותיו על המגרש, ועוד יותר רהב הקונטקסט.

עם פרישתו – מה שקרה לו, איתו, מעניין.

מותו, אותי, לא מרגש יותר מאשר מותם של אנונימיים אחרים.