"דביל"

אתמול ישבתי עם חברי ילדות.
אחד, לא-חשוב-מאיזו-עדה-פוליטית, כינה אותי 'דביל'.

וזה ממש לא נורא, כן?
כלומר, אולי לא כייף גדול, ועם זאת מבחינתי – אין ממש בעיה,
הרווחתי ביושר,
ויש חשובים לי יותר,
החושבים עלי דברים חמורים יותר,
[- היום מישהי כזו אמרה לי 'שלוש שעות אתה מזיין את השכל'. צחקתי.]

ויש בזה, בעיני ועבורי, גם היבטים יפים,

• הביאו לי לפנים משוב, אותנטי, על רמת החיוביות שמייחסים לי,
• דיברו אותנטית, לא נקטו במלים מתוקות,
• מבחינתם- רמת העוינות רוסנה, בהצלחה, ביחס לעוצמת תחושותיהם כלפיי.

ולמה מתעכב על כך?
מעניין.
לא המקרים הקונקרטיים, שכאמור היו חמורים מהם.

העניין הוא,
שבסוג הנורמטיביות השמרנית הרווחת, שהם באים ממנה,
השיח מייחס לעצם ההדדיות תקפות

• הן של רציונל,
• והן של צדק.

אם אני הייתי אומר להם,
עליהם,
'דביל', 'מזיינת שכל'
אינני יודע באיזו פעולה היו נוקטים,
אבל כן,
זה היה מאד 'לא בסדר' מבחינתי.

אין סימטריה.

בכל מקרה, אני לא הייתי נוקט במטבעות כאלה מולם,
לא סומך על חוסנם לקבל את האמירה.

עכשיו, לך והסבר, שתחושות נחיתות, אינהרנטיות,
מוטמעות, מתמצקות, מועמקות,
[גם]
בשל העובדה שמרשים לעצמם,
לנקוט בפעולות, במקרה זה תקשורתיות, מול אחר – מולי,
כך, שאם מטבע לשון סימטרי היה ננקט כלפיהם הם לא היה טולרנטיים.

בכך, בתפישתם פעולה באופן שנתפשת כלגיטימית, כשבמהותה היא א-סימטרית- אצל אחר לא,
כשבסרטים, בת הזוג אומרת 'אידיוט' נתפש כלגיטימי, וכשברור שבנזוגה בפעולה מקבילה נתפש אחרת,
ישנו גיוס של מטריית החולשה,
כשיש איפשור לנחות לפעול באופן מסויים ועדיין להיתפש כלגיטימי,
ואותה לגיטימיות נשללת מהחזק,
נעשית הטמעת והעצמת החולשה.

אוכלוסיות, מגזרים, פרטים,
המבקשים, שרוצים את גיבוי ההגנה הא-סימטרית הזו,
בעצם, מקבעים, מנחיתים את החולשה.