עייצעס גייבער – העצה הגרועה בחיי

הערכת משך קריאה: 2 דקות, בערך 🙂

העצה הכי גרועה שהשאתי

• משה, אינסטלטור.
• אני בטוח שיש חרוצים ממנו.
  • לא מכיר אותם.
  • כעס על אחיו שדפק מסמר בשלוש מכות ולא בשתיים.
• למד לטוס בארה"ב.
• לאט, לאט.
• תוך כדי לימוד, קנה מטוס.
  • עוד לפני שהיה טייס, היה בעלים של מטוס- N12928.
• פחד לטוס:
  • לדעתי לא הבין, עד היום, אגב – את העקרונות שמעלים מטוס לאוויר ומאפשרים לו להתקדם.
  • לכן, לא טס לבד.
• אני – לא נעים להודות, אך עוד יותר לא, בבחינת לך לא 'כפת לי לשקר, את עצמי לא מוכן – נהניתי מזה.
• העובדות שהיה
  • בעל רישיון טייס,
  • ומטוס,
    היו לגביו, תפישתית, משמעותיות ביותר.
• חזר לארץ.
• עם מטוס.
  • אחד מפספוסי חיי – לא פחות – היה החשש שלו לתת לי להעביר בהטסה את המטוס מניו יורק לישראל. אחרי שסיכמנו שכן, תכננו, התחלתי לאסוף את החומר, ללמוד את הפרוייקט.
    גם לו היה מוזיל עלויות.
• כמה שנים המטוס היה באחזקה של בית ספר לטייס, והיינו טסים במחיר מוזל.
  • אני- מאד מאד מוזל.
• היה נראה לי שההסדר עם בית הספר היה לא הוגן, כספית, כלפי משה.
• שכנעתי, חוזר – אני הנעתי אותו למכור להם את המטוס.
• טעות פאטאלית חמורה ביותר.
  מאז:
  • הוא לא טס.
  • אין לו תחושת ערך של 'טייס'.
  • הוא לא יכול לומר שהוא בעליו של מטוס בפסקה הראשונה של שיח.
    • מאז, במקום, הוא מאזכור בפסקה השניה שהיה בעלים של מטוס, אך לא עושה את עבודת הניחום.
  • כפועל יוצא מכך, ובטל בשש(מאות) –
    גם אני הפסקתי לטוס.

למדתי מזה, ש-

עייצה גרועה היא לא רק שהנועץ נדפק,
זה גם, שהיועץ לוחך את פצעי פירות תוצאותיה.