משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
שלחתי לקבוצת אנשים מאמרון של עיתונאי שמעריך את כתיבתו-
- תכנים
שימוש באירועי ספורט כטריגר לבחינת תפישות אישיות בהקשרים פסיכולוגיים, פילוסופיים וסוציולוגיים. - תפישות
נעדר התכנסות לקונוונציות אלא בחינת התנהגויות למרכיביה. - עמדות
רציונליות, ליברליות, רדיקליות.
אחד מהמכותבים השיב לי ש-
הוא אכן כותב נהדר עם המון תשוקה מצד אחד ומצד שני ביקורתיות אכזרית, שעושה רגולציה לתשוקה
בכתיבתו ש-
"… עושה רגולציה לתשוקה…"
נגע לדעתי הבלתי נחשבת, מגזוזטראת צפייתי, בנקודה שנוגעים הציפרלקסים:
התבטא כמי ששייך לדור ילדינו, שאנחנו הוריו ויצרנו את התפישה המטילה אחריות על תחושה פנימית של סובייקט על סובייקט אחר כלשהו שעורר את הגירוי.
סובייקט אחר, העיתונאי במקרה זה, לא עושה רגולציה על תשוקה של מישהו, למעט על עצמו.
הוא מאיר צדדים בהתנהלות אנושית, שבהם, הבלתי מודעים, אלה שיש פער בין תפישתם העצמית הרצויה לבין התמונה שהוא מצייר מצערת אותם מסיבה כלשהי.
זה לא הוא, העיתונאי מעורר הטריגר שאחראי על הרגולציה לתשוקה.
מי שמבאס זה המתבאס עצמו.
זה סיבוב קלאסי שמורכב מ-
- סובייקט,
- ההווייה הנידונה,
- גירוי שסובייקט אחר שיחרר,
- בחינת הסובייקט את הגירוי,
- השלכתו על עצמו,
- אבחנה בפער בין איך שהיה רוצה לתפוש עצמו לבין הרפלקציה המשתקפת לו,
- הפחתת ערך עצמית,
- הטלת אחריות על מחולל הגירוי.
לטענתי – תקווה תיאורטית בלתי מבוססת שטרם הוכיחה עצמה בפועל 🙄 – הכרת המכניקה הזו היא כלי לייצוב רגשי.
