סתלבט על התודעה

ברגעים אלה ממש אתם קוראים את המילים שהקלדתי לפני כמה ימים במחשב שלי. הנה מילה: "בקבוקים".

מה יקרה לתחושת המציאות שלכם אם אצליח לשכנע אתכם שלא קראתם לפני רגע את המילה "בקבוקים", שדימיינתם את זה? אחרי הכל, כולם יודעים שיש לכם איזה עניין עם בקבוקים, שאתם רואים בקבוקים בכל מקום. המילה הזאת כלל לא הופיעה. בדקו שוב ותראו שהיא לא שם. עדיין שם? אוי, בחייכם, כתוב שם "קבקבים". קראו שוב.

את האירוע הזה, שבו אני מנסה לשכנע אתכם שאתם הוזים או מדמיינים בה בשעה שאתם בטוחים שדבר מה קרה, מכנים באנגלית "Gaslighting" והוא נכנס לז'רגון הפסיכולוגי עוד בשנות השישים. המקור שלו במחזה של פטריק המילטון משנת 1938 ששמו "Gaslight". כמה שנים אחר כך הוא הפך לסרט בכיכובו של שארל בואייה, שמנסה לשכנע את אשתו, אינגריד ברגמן, שהיא מטורפת — שהיא מדמיינת שאורות הגז בביתם מהבהבים, בה בשעה שהוא זה שגורם להבהוב שלהם.

המניפולציה הפסיכולוגית הזאת (שאין לה עדיין תרגום מוצלח לעברית) היא רבת עוצמה. הסיבה לכך היא שאנחנו פועלים בהתאם לתפיסת המציאות שלנו — בהתאם לאופן שבו אנחנו מכירים בכך שמשהו קרה או לא, שמשהו נכון או לא, שמשהו אמיתי או לא. אם אצליח לשלוט באופן שבו אתם תופסים את המציאות, אוציא אתכם משיווי משקל ואז אוכל לשלוט במחשבות, ברגשות ובפעולות שלכם.

ד"ר סטפני סרקיס היא פסיכותרפיסטית שפירסמה ב–2018 ספר שמוקדש לתופעה. לטענתה, מי שמפעיל את טקטיקות ה–gaslighting נוהג לשקר בבוטות בנוגע לדברים שברור לך שהם התרחשו. הוא נוהג לשסות אותך נגד החברים והמשפחה שלך תוך שהוא מאגד ומחבר אנשים כך שיפעלו נגדך, ולבסוף עוסק בפיזור האשמות ורמיזות לכך שאתה אדם בלתי יציב.

ד"ר סטפני סרקיס, שכתבה ספר על Gaslighting, טוענת שהתופעה מאפיינת מי שנוהגים לשקר בבוטות בנוגע לדברים שהתרחשו בבירור. הם יבגדו לעתים בבני הזוג שלהם – ויאשימו אותם בעצמם בבגידה

האנשים האלו, טוענת סרקיס, נוהגים לעתים קרובות לבגוד במערכות היחסים האישיות שלהם, אבל טוענים שבני הזוג שלהם הם אלה שבוגדים בהם. הם נוטים לטעון שהקורבנות שלהם מניפולטורים, בה בשעה שהם עצמם אלה שמפעילים את המניפולציות. הסיבה לכך, טוענת סרקיס, כפולה: הם מנסים להקדים תרופה למכה ("אם אני מאשים אותך בבגידה, לא תוכל להאשים אותי בבגידה. הקדמתי אותך"), ולא פחות חשוב מכך, הם משליכים.

השלכה נוירוטית היא מנגנון פסיכולוגי הגנתי: אני לא יכול להתמודד עם מעשיי המלוכלכים ולכן אני משליך אותם על גורם שלישי — אדם בודד, קבוצת אנשים ואפילו אובייקט דומם. זהו מנגנון של הסטת אשמה וזו הסיבה שהוא משתלב נהדר עם gaslighting; הוא יוצר עולם הפוך, שבו הנאשם מאשים אותך במעשים שהוא עצמו ביצע.

מי שעד עכשיו לא זיהה את ההקשר האקטואלי של ההקדמה כנראה לא חי בישראל, או בעולם, בעשור האחרון.
נתחיל בעולם, ובאופן ספציפי, בארה"ב. נדמה שמעולם לא גר בבית הלבן אדם שכל מהותו היא gaslighting אחד גדול. היועצת הפוליטית אמנדה קרפנטר פירסמה בשנת 2018 ספר תחת השם "Gaslighting אמריקה: מדוע אנחנו אוהבים שטראמפ משקר לנו" ובו ניתחה את האופן שבו דונלד טראמפ מוציא לפועל את הטקטיקה הזאת.

הנשיא טראמפצילום: AFP

ואכן, חיפוש קצר בגוגל יעלה מאות, אפילו אלפי כתבות, שבהן הכותבים מצביעים על טקטיקות התעתוע והניסיונות לייצר תמונת מציאות הפוכה שמגיעות ישירות מנשיא ארה"ב, שקרפנטר מכנה בספרה "gaslighter מקצועי".
לדבריה, הניסיונות של טראמפ לתעתע מסבירים מדוע הוא נוהג לפתוח משפטים רבים במילים "אנשים רבים אומרים ש". זה לא הוא שטוען דבר מה; הוא פשוט חוזר על מה שנכתב בספרים, על מה שמוצג בכתבות, על מה שהוא ראה בטלוויזיה, על מה שהיועצים אמרו. הטיעון נשתל בתודעה.

כך נולדה טענת ה–Deep state הטראמפית, שיובאה אחר כבוד גם לישראל. זאת קונספירציה חובקת כל, שאין לה הוכחות ממשיות אבל היא "עושה שכל" בקרב חלק מתומכיו. כעת, כשהוא מצויד בכמעט אפס הישגים ממשיים, טראמפ יכול להאשים את האחרים המסתוריים, הכוחות העוצמתיים, בכך שהם מכשילים אותו, מנסים להדיח אותו, חותרים תחתיו, בודים האשמות ועדויות.

די שכמה חובבי קונספירציה יילכדו במלכודת הגז הזאת, כדי שמה שלפני רגע נשמע כמו הזיה יהפוך לאופן שבו הם תופסים את העולם. כעת לפניכם מלחמה בין שתי קבוצות המצוידות בתפיסת מציאות הפוכה. האחת רואה בטראמפ ובאוזלת ידו אשמים במותם של 150 אלף אמריקאים מווירוס הקורונה, בעוד שהאחרת מאשימה את הסינים שפיתחו במעבדה וירוס ואז ייבאו אותו לארה"ב כדי למנוע את בחירתו מחדש של הנשיא שהטיל עליהם שורה של מכסים.

קטונתי מלנתח את אישיותו המסוכסכת של טראמפ, שבעיותיו הפסיכולוגיות נשפכות על האמריקאים זה קרוב לארבע שנים, וממילא אינני פסיכולוג, אבל נדמה שיש כיום הסכמה רחבה על כך שטראמפ מקדיש לפחות חלק מזמנו להפעלת טקטיקות gaslighting על הציבור האמריקאי: "הווירוס ייעלם", "הווירוס תחת שליטה", "עשינו עבודה מצוינת במיגורו" וכן הלאה וכן הלאה. זה אינסופי.

טראמפ נוהג לעתים קרובות לפתוח את דבריו במילים "אנשים רבים אומרים ש". לפי ד"ר סרקיס, שיטה זו משמשת אותו ליצור בקרב מאזיניו את הרושם שטענותיו כבר נשמעו בעבר – והתקבלו

גרסה מעט שונה של אותה תופעה נמצאת בירושלים. אין פלא ששני האישים מסתדרים היטב זה עם זה. ועדיין נדמה שהסיבות של בנימין נתניהו להפעלת טקטיקות ה–gaslighting שונות מאלו של טראמפ.

טראמפ מפעיל אותן כי בעיני רוחו הוא גיבור; אדם חזק ומוכשר, ווינר שיודע יותר טוב מכולם. הדרך שלו לתחזק את תמונת העולם הזאת היא לשכנע את כולם שזאת המציאות ולהאשים את האחרים בסילופה. נתניהו, לעומת זאת, משליך על האחרים את מעשיו שלו עצמו ובכך יוצר העתק הפוך של המציאות. לכאורה הוא מביט דרך החלון ומתאר את השמאלנים על מניעיהם הפסולים שמפגינים תחת ביתו, בעוד שבפועל ייתכן שהוא מסתכל בראי.

בחינה קצרה של מכלול ההאשמות שנתניהו מפנה נגד השמאל, המפגינים, האופוזיציה, הפקידים, החוקרים — מי לא, בעצם — חושפת קשר ישיר בין הטענות שהוא מעלה לפעולות שלו עצמו.

הנה רק כמה דוגמאות: נתניהו טוען שהמפגינים ממומנים על ידי גורמים זרים עשירים. זה משעשע, בהתחשב בקשרים של נתניהו עצמו עם שועי עולם, שמממנים אותו ואת סגנון חייו הראוותני. העשיר הגדול שבהם, שלדון אדלסון, מממן לנתניהו ביטאון אישי וראש הממשלה הסתבך פעמים רבות בשל העובדה שהוא נוהג להעמיס על חבריו העשירים את הוצאותיו שלו. טענתו שגורמים זרים מממנים את המפגינים מדהימה פי כמה כאשר נזכרים בפרסומים שלפיהם נתניהו גייס תרומות בחו"ל למחאת המילואימניקים נגד אהוד אולמרט. נתניהו האשים את המפגינים בכך שהם זוממים נגדו בשעה שהם יושבים במלונות מפוארים. זמן קצר קודם, התברר, נתניהו עצמו חגג במלון מפואר את יום ההולדת של בנו. ואולי זה רק צירוף מקרים.

נתניהו מאשים את המפגינים בפגיעה בדמוקרטיה, בשעה שפעולותיו שלו — הניסיון המתמשך לקעקע את מערכת המשפט, המתקפה הברוטלית על חוקרי המשטרה, האיום על אנשי פרקליטות המדינה, סירוס מוסד מבקר המדינה, העברת חוקים שמאפשרים לשב"כ לעקוב אחר האזרחים — פוגעות בדמוקרטיה. הוא גם מקפיד להאשים את המפגינים באלימות, אבל נאלם דום נוכח אלימותם המתועדת של תומכיו.

רה"מ נתניהוצילום: מוטי מילרוד

נתניהו נהג לטעון ששמעון פרס מבזבז את כספי הציבור על מעון נשיא המדינה, בה בשעה שהוא ומשפחתו מעמיסים על אזרחי המדינה את הוצאותיהם שלהם, בבלפור ובקיסריה, ואז מבקשים פטור רטרואקטיבי ממס, שכן אחרת, כפי שטען שליחו, ח"כ מיקי זוהר, יהפוך ל"נכה כלכלית" שמתקשה "להתקיים בכבוד". על פי ההערכות, שווי נכסיו ורכושו של נתניהו מסתכם ב–50 מיליון שקל. שכר המינימום בישראל הוא 5,300 שקלים בחודש.

נתניהו שב ומאשים את התקשורת בהפצת שקרים, בשעה שהוא עצמו מפיץ שקרים, שמתועדים בכתבי אישום, בכתבות תחקיר ובמכלול התבטאויות שהוכחו זה מכבר כבלתי נכונות. נתניהו מאשים אנשי שמאל בהסתה לרצח ראש הממשלה בשעה ש… ובכן, נדמה לי שהנקודה הובהרה.

נתניהו, חשוב לומר, הרבה יותר אינטליגנטי מטראמפ — אם כי צריך להודות על האמת, זו לא חוכמה גדולה — ואני רחוק מלטעון שהאופן שבו הוא משליך על האחרים את מחשבותיו, תשוקותיו ומעשיו מסביר את מכלול התבטאויותיו ומעשיו; הוא ניחן בחשיבה אסטרטגית ומתוחכמת יותר. אבל כפי שלשחקן פוקר יש התנהגות שבה הוא לא שולט ושחושפת מתי הוא מבלף, גם לנתניהו יש חולשה שחושפת אותו פעם אחר פעם: הוא משליך.

בחינה קצרה ולא מסובכת מראה שפעמים רבות משיכה עדינה של קצה חוט ההאשמות שנתניהו משפריץ לכל עבר, חושפת בצדו האחר אדם מזיע ומבוהל, את ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. מהבחינה הזו נתניהו הוא האויב הכי גדול של עצמו.

ועדיין, יש להודות שבדומה לטראמפ, בחלק מהמקרים הטקטיקה של נתניהו עושה את העבודה. הוא גם מקבל עזרה. לאחר שראש הממשלה יוצר תמונת עולם הפוכה מופיעים שופרות מטעם ומהדהדי מסרים ומנסים לקבע אותם בתודעת הציבור. ממהרים להתייצב לצדם אידיאולוגים מקרטון, דוגמת אבישי בן־חיים, שמגייסים שיח פסאודו־מדעי שמספק לגיטימציה למציאות ההפוכה: נתניהו האשכנזי, המולטי־מיליונר, האדם הפריבילגי ביותר במדינה והנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הוא המייצג האותנטי של ישראל השנייה. אם זה לא היה עצוב כל כך, ובכן, זה עצוב איך שלא מסתכלים על זה.

gaslighting היא לא גזירת גורל. הדרך להתנגד לה היא לחזור ולהזכיר לעצמך מהן העובדות ומהי המציאות. הדרך להתנגד לה היא לדחות נרטיבים שקריים שמטרתם לבלבל, לתעתע ולהסיט את תשומת הלב מהנושאים החשובים. הדרך להתנגד לה היא להבין שמי שמפעיל מניפולציות שמטרתן לעוות את תמונת המציאות עושה זאת על מנת למשוך אותך אל תוך עולם הפוך שבו הוא שולט, עולם שבו מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח והפגנה המונית היא פגיעה בדמוקרטיה.