הקריה
ב- 8:30 נצבתי בשער ויקטור בחולצת 'אין מצב'.
למה? שלטון מחליפים בקלפי. שלטון לא מתחלף בשל צרחות צרחנים. וטוב שכך. הצד השני צועק חזק יותר. לי חשוב להחצין את עוינותי לתומכי השלטון בראשות נתניהו. אני רוצה למנוע את תרומתי הזניחה לנרמול הטירוף, זה למה. [ימנים בזים לרפיסות מי שלשמאלם, מבועתים מאדיקות מי שלימינם, וכמהים להכרת הליברל שמולם, על היותם סבירים, והומניים.]
על אי התנועה המפריד בין נתיבי שדרות קפלן הצטרפו שתיים. מהז'אנר. מה זה הז'אנר? תשאלו את דרור קפאח. אפשר להתווכח ערכית, חיובית שלילית. עם זאת, זה ז'אנר שניתן לזיהוי גם מחוץ לקונטקסט הפגנה.
בהמשך, התעצמנו לכוח של כמעט חצי תריסר – חמישה(!) מפגינים.
מאבטח ניגש דרש לראות תעודה. "למה?" הקשיתי "ממני לא תראה אלימות. עלי – אולי." לא הרגעתי אותו, שכן ממילא לא נלחץ. אני מבין, זה סוג אזהרה.
נהגי מוניות ומשאיות קלות ורוכבי שליחויות על דו־גלגליים שנעים על השדרה, כמה קצינים זוטרים חובשי כיפות שנכנסים רגלית לקריה, בשפה ובעצימות משתנה מביעים התנגדות ושאט נפש מעמידתי. "זה לא הזמן", "שמאלנים בוגדים", "אשכנזים נאצים", היו כמה מהמסרים הרווחים.
נהג מונית ונוסע מבוגרים ממני חנו באלכסון על השדרה, הותירו את הדלתות פעורות, התקרבו רותחים מזעם לא כבוש לשלוש הבנות ולגבר על אי־התנועה. נופפו במקל הליכה קרוב מדיי לפנים, צרחו על הנשים ועלי שהצטרפתי, שאנחנו אשכנזים, מכוערים, חלאות, גרמנים עם פרצופים נאציים. אלימות אימננטית. או-טו-טו. ולא מתממשת.
צעיר עם ציציות על קורקינט שנחשף לדיון עם בעל המונית והג'נטלמן צרח "תשארו פה, אני עוד מעט מביא את החברים שלי."
בעשר וחצי, כמו קלינט, נטשתי, רכבתי מערבה, לאופק, על אופניי מעוטרי דגל ישראל קטנצ'יק.
מקפלן פניתי שמאלה ללסקוב, דרומה. אחד השליחים שרכב מולי על קטנוע קילל. כנראה אישיותי הכריזמטית מגנטית הותירה עליו רושם בל יימחה ממקודם, או שסתם לא אהב את הדגל על האופניים.
הרמתי לו אגודל . כמה שניות אחרי, שלאק, הרגשתי חבטה במותן. ביצה – Nice shot. הוא מסתובב לו עם לול נייד? תמהתי, מאיפה לו ביצה?
עשיתי פרסה לכיוון צפון כדי לצלם את לוחית הרישוי, בידיעה שתלונה תבשיל לכדי 'חוסר עניין לציבור'.
הוא מצידו עשה פרסה דרומה וצעק "איפה אתה יא מניק בן זונה" מאחורי משאית שהסתירה לנו אחד את השני.
הבנתי שזה לא כוחות, נמלטתי ימינה לרחוב הפטמן.
מי אמר 'אלימות משני הצדדים'?
התפכחות? פחחח
אנחנו מצפים מבעלי עמדות מנוגדות לשלנו שישתכנעו שעמדותיהם המקדמיות היו שגויות, שיאמצו את הנכונות – את שלנו. וכועסים שלא קורה.
לא יקרה; אנחנו מוטים להצדיק מערכות הנחה מקדמיות, בדגש על אלה שמהוות תשתיות רגשיות.
אנחנו רואים בחיוויי מציאות כמאששים תפישות מקדמיות;
מאמין רואה בכל תרחיש הוכחה לקיום האל. מי שלא מאמין רואה מנגנון סיבה־תוצאה, או שאינו יודע להסביר, אך לא מאמץ את קונספט הכוח העליון המארגן בגרסתו הדתית.
מבחינת מי שמוטה לנתניהו, שמזהה בו מנהיג־על, רואה את הכשל בקידום ה'רפורמה' וכעת בטבח חג תוגת תורה, פוטנציאל קונספירציה נגד מנהיג דגול. צבר מאורעות בהם כוחות פוליטיים עוינים חברו להפיל ראש ממשלה אהוב ומכהן, לבטל את יכולתו של נתניהו לממש את סגולותיו למען היהודים.
תחושת הקורבנות מתחזקת והעלבון שבחירתו הדמוקרטית לא מכובדת על ידי אליטה פריבילגית שנואה.
באופן דומה,
מי שעויין את נתניהו רואה בכשלי ההפתעה, בהזחת כוחות מהרצועה לחווארה, בתיפקוד לקוי של הרשויות, הוכחות לחוסר כשירות תפקודית שמצטרפת לתפישה של ערכיות ירודה ושחיתות גבוהה.
אנשים לא משנים עמדותיהם, גם, כי איך יסבירו לעצמם ש'טעו עד עכשיו'?
הסקרים מראים שהקואליציה נחלשה ביחס לאופוזיציה –
הרוב המכריע של מי שתמך בהצבעתו במקדמי הרפורמה לא באמת מתנגד לה. באופן טבעי מקדמי הרפורמה ומצביעיהם מקננים באותם אזורי אידאות ערכיות ודמוקרטיות. כנראה שיש נגזרת של מצביעי הקואליציה שמתבאסים מהשלכות המהלך.
הסקרים מכילים, להבנתי, שני עיוותים:
- מצביעי ימין פחות משתתפים בסקרים, ואם כן הם נוטים (יותר) להטעות ולהטות את תוצאותיהם בהשבה שקרית או הימנעות. כך המשקל האלקטורלי של האופוזיציה עולה מלאכותית.
- מי שמצהירים שיצביעו למחנה הממלכתי, מתביישים, ויטילו מחל מאחורי הפרגוד – ההזדהות הסוציואקונומית, במיוחד אצל מצביעים עם רקע אמוני לאומני, דומיננטית.
הגרון חנוק, ואין דמעות.
#חג_תוגת_תורה
אכן הציפייה שאירועים מסוימים יניעו אדם לשנות העדפתו הפוליטית הינה מפוקפקת. נבחן תקיפותה בהמשך המורד