הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
חבריי
אספר לכם עליהם, מעט.
הם מיוחדים. בהיבט אחד – הם החברים* שלי. חוץ מזה הם די רגילים, סטנדרטיים; נורמטיביים, קואופרטיבים, קונסרבטיביים, קונפורמיים; מתחתנים, מחתנים, חוגגים בר מצוות, בריתות עורכים לוויות ומנחמים שְבָעות. הפעילות החתרנית שלהם היא צום בכיפור. סאחים – נורמטיביים שאינם מודעים לנורמטיביותם. אוהבים את עצמם, בעיקר פיזיולוגית. קר חם, להם, לחוצים, עמוסים, עסוקים, אין להם זמן, רעבים, צמאים. העלו את הנוחות ואת הרצון לרמת צורך (כמעט) השרדותי.
* אתם (לא) שואלים מה זה ‘חברים’ בכלל, בעידן ‘חברים’ באגד, וחברי פייסבוק? אפשר לומר ‘מי שבעת צרה’, ואולי ‘בעת טוב…’ וכמספר המגדירים (לפחות) מספר ההגדרות.
אז אציע ש’חבר’ הוא מי שמקיימים איתו קשרים וולונטריים לצרכי כייף על ציר זמן.
הכרתי את מי שאומר ש’החיים המנטליים (גם) נחלקים לשניים – חלק אחד מחוקקים חוקים, כוללים כללים מתייגים קטגורית, ובחלק האחר מי שזה עתה ניסח אותם מחריג את עצמו.’ כנראה שהקלישאה החבוטה של המורה זיוה מקוגון בכיתה ד’, שאמרה ‘הראה לי מי חבריך ואדע מי אתה’ תופסת גם לגבי.
הם שיאני הדאגה לעצמם, אלופי איתור ומיצוי ה-ויג [– לצערי, דווקא כאן אני שונה מהם, אני ממש לא]. {אם ישי הברי המתוק ירצה, הוא יסביר בטקסט או בהקלטה, אולי במבטא בריטי, מה זה ויג.} אני בטוח שיש מיומנים מחבריי בלסחוט את טיפת הטוב, לנגב את אגל היתרון, לאתר את קמצוץ הערך מכל טובין, למצוץ סנטימטר רעיוני מכל פרצלציה של ערך, רק שאני לא מכיר את מי שטובים בזה מחבריי, לא בין העצמאיים המסתכנים, לא בין השכירים במשרות נחשקות, ואף לא את אלה מהמגזר השלישי.
מכריי (אולי) יתהו, מה פרץ הרגשנות הזו?
למה אני מלהג על חבריי ההולכים, כלומר רצים, ומתמעטים ומואסים בי, ואלה שלא – אני שומט, מואס בהם? אוה. אז אם אזכר אחזור לכך.
יש לי דחייה מנתניהו, מעת שנחשפתי אליו. לא הבנתי מה הגאונות שלו. כשהוא מדבר אני מרגיש מחוגה חלודה חורטת לי ת’אוזן. מהצד הקהה שלה. עם העיפרון, צורמת לי את התודעה. אני שומע את הטון הנמרחת הזו שמתכוונת להסתלבט לי על התודעה.
אבל אתם יודעים, דמוקרטיה; רוב אלקטורלי רצה אותו.
בהמשך הבנתי את גאונותו – כמה מחבריי (לשעבר) ביביסטים – יכולתו להבין ולהסתלבט על המון תודעה דמוקרטית נמוכה, לרתום אותם להזדהות עם צרכיו, לממש את מאווייו, באמצעותם.
אני רואה בו סוציופת שמודע לסוצויופתיותו. כלומר התנהלות נטולת אלמנט הדדיות אנושית: הוא נכנס למצב, ממקסם ואוסף את מירב ה-ויג, הרווח שהוא יכול לרדות, בעיקר באמצעי זריעת כאוס של ערבוב ערכים וערבול אינטרסים, הצבעה על דמון משותף, מינוי אנשים לא ראויים, וזאת בהבנה שטקטיקת ההפרדה, השיסוי, והשסע טובים למשילותו. אגב, לא רק נתניהו, גם היטלר הבין את השטיק, נקט בשיטה הזו ועודד מתח יזום בין כפיפיו.
המודעות לסוציופתיות שלו מתבטאת בהבנתו את המניע הרגשי של אחרים. העיד על עצמו מול כחלון, ש’הוא יודע להביא את קולותיהם’. הידיעה שלו שמה שמניע אותו, הוא כריית הויג בכל רגע נתון ללא הטייה רגשית. לכן השקרנות. לא מתעכבים אם בעבר אמר כך, וכעת יש צורך לומר או לעשות להיפך, אומרים מה שצריך כדי להפיק. כל סיכום הוא נקודת פתיחה לאינטראקציה הבאה, אין מחוייבות לאמירה קודמת או לאדם, אין ‘לא נעים’ כי קוד הדדיות נדרש רק ממי שמולו.
ואלה שמזדהים איתו – הם שם. מודרים, חשים קורבנות מרגישים שהוא נלחם את מלחמתם דואג לכבודם. לא מתלונן עליהם. זה מה שזה, מתבאס עליהם, ולא מדבר איתם וולונטרית.
עם חריקותיו השלמתי, בקושי. עם חקירותיו – לא. איך ניתן להסכים לראש ממשלה תחת חקירות?
אז הייתי עם עוד 200 בכיכר גורן פתח תקווה. זה כבר לא היה נגד נתניהו הפרסונה, זו העובדה הבלתי נסבלת שיש מי שחיי מיליוני אזרחים נמצאים בידי מי שבחקירות פליליות.
וכאן, קווה קווה, אחזור לחבריי המשגשגים, שבדיוק עכשיו, כאן וכעת מקרקרים בסיר.
כתבי אישום ו– 2,000 בבלפור.
והנאשם בפלילים לא רק מכהן, הוא גם הטריגר למהפכה משפטית שתכליתה שימור שלטון ימין בחוק, החלת סממני ציביון אמוני לאומני במרחב הציבורי – יעני מסיגים את הדמוקרטיה לאחור.
ו- 200,000 בקפלן, 3.5% מהאזרחים מוחים פאסיבית.
ואני לא קורא ‘להצטרף להפגין’:
- לא חושב שמי שצורח יותר צודק.
- ותמיד יימצא מהצד השני צרחן אפקטיבי ממני.
- ולא נאה לי לבקש ממישהו להפגין. כמו ההלצה על הקפה ואוכל לציפורים – יודעים. ירצו, יפגינו. לא צריכים אותי, ולא בשבילי.
ובכל זאת בכל קליימקס של הסאגה השלטונית הזו – אסון הכרמל, מירון, הרפורמה, מינויים לא ראויים, טרמינולוגיה משסה, ששוברת את שיאיה ואת אושיותיה של החברה הישראלית, לא יכולתי לשער שיגיע אסון חג תוגת תורה. ולא יאומן, הוא עדיין מכהן. ואני תוהה – הם כולם (אולי פחות פלספנים אך) פקחים יותר ממני. מה אני מבין שהם לא?
אולי אני צריך לשאול מה הם מבינים שאני לא שהם יושבים שקטים, חיפשו חיי חברה בהפגנות, מצדדים כעת בהתגנץות, ומדקלמים ש’כעת מלחמה’ ו’זה לא הזמן’?
אם תפגשו את מי שניסח את משל הצפרדע המתבשלת בסיר, עשו טובה – שלחו אותו אלי. כלומר לחברים שלי – הם ילמדו ת’צפרדע, שליקה מהי ואת מחבר המשל שיעור בישול.
ואז הגיע פוגרום שבעה באוקטובר. הגרון חנוק, ואין דמעות.
#חג_תוגת_תורה
