אתמול, אחרי תיעוד יוגה בכנסת ואתנחתא בקפה יהושע, נסענו לטקס 'קבלת החלוק' של מסיימי הלימודים האקדמיים ברפואה.
אנחנו לא מחובבי הטקסים כייצוגי מציאות. עם זאת היו בטקס כמה אלמנטים שלחצו לי אפקטיבית על בלוטות הרגש החלודות.
במהלך הטקס עלה שם המשפחה אופייני לתפוצה ממנה הגיעה מי שחלקה כיתה עם בני ביסודי. מריאל הייתה ילדה עם מראה זר שהשתלבה נהדר. הוריה עבדו בניקיון. כנגד אביה הוצא צו גירוש כשוהה מעבר לתוקף אשרת השהיה. נערך קמפיין גיוס כסף למאבק משפטי להשארתו כהורה לילד שנולד בישראל. הצליח.
לקריאת שמו, אחיה הצעיר מבתי עלה לבמה במדים עם רובה בהצלב לקבלת התעודה.
השתנקתי.
בסיום הטקס ביציאה מהאולם בתי עמדה לידו, אימו ואביו. פניתי לאם באנגלית, שהיא כנראה לא זוכרת מי אני – לאחרונה התראינו אולי לפני שבע עשרה שנה, אני מבין מההקשר ואז מזהה מהמראה האתני מי היא – ואני ממש מתרגש ושמח על הצלחתם הגדולה.
אימו, במאור פנים ובנימוס האופייני לעדה, הודתה, אמרה שזוכרת – חרבן מסיבות שאני, מפקפק, 'זוועה' אמר לי פעם ידידי הנערץ 'אפילו לעצמך אתה לא מאמין'.
פניתי לבנה עם כמה זה מרשים, מפעים, הנחישות, הכישורים, ההתמדה, מעוררים הערכה והשראה בהתמודדות עם הקושי בלימודים.
'לשי היה לא פחות קשה' השיב בענווה.
הנחתי עליו יד בבומריות אופיינית, ובפטרונות חרצתי – 'לך היה קשה יותר.'
(אולי) אני מתנשא ועם זאת אין לדוקטור לעתיד דניאל בוניפשיו את מכלול המעטפת התומכת שיש לרוב סביבו.
אותי זה מפרק.
