ינקות דמוקרטית

חולון, תחילת השבעימים. בין כיתה ה' ל- ז', באמצע השבוע אחרי ארוחת ערב, לאבי ולי היה סיבוב. יצאנו מהבית בהשומר 1, שמאלה להגנה, ימינה לחנקין, חוצים את ככר השבעה דרומה, ימינה לסוקולוב, חצי מנה פלאפל אצל ציונה – מראה שריריה מייצרת כדורים, השפם של בעלה שעל הטיפול בתחיבת המרכיבים לפיתות, טעם הטחינה, חום ומרקם הפלאפל על השפתיים, החריף הירוק על הלשון, צרובים – המשך לשנקר צפונה, עד ימינה לטרומפלדור 13 וחזרה הבייתה.

ברוח נוסטלגיה בומרית, מפעמת הזכרות, געגוע אולי, לישראל בשכונות הטרוגניות אתנית. אז לא ממש; מעמד בינוני, לצד בעלי כרמל דוכס או ללא רכב משפחתי. לאמידים הייתה לנצ'יה או פיז'ו 404, אופל רקורד. לא היינו מקשה אחת. המשרעת הכלכלית הייתה אמנם צרה, אף אחד לא טס לחו"ל, אך האתוס הביתי היה הטרוגני; היו בעלי רכבת חשמלית, השקיעו או קבלו מתנות ומשחקי לגו, רכשו ספרים, היו מי שהשקיעו בקולינריה המשפחתית, במשקאות חריפים בבר בסלון, בכיבוד אורחיהם למשחקי הקלפים במרפסת בימי שישי בערב.

שוחחנו; אבי ואני דברנו.

אני מייחס לשיחות אלה את האינדוקטרינציה, את תשתית התפישה האינטלקטואלית, הביקורתית, שהטמעתי; דיבורציה מחוץ לשיח הבירוקרטי פותרני – שפתיות, הֶקְשֶר, רקע, פילוסופיה, תרבות, הומור, סקפטיות, ערכים – אוניברסליזם ליברלי, פלורליזם חילוני, מובהק מתומלל מוטמע. חתירה להבחנה וניסוח לא להסכמה. דיבור אקס־טריטוריאלי־טרנס־פונקציונלי־מולטי־דיסציפלינרי.

בסוציולוגיה קוראים (גם) לזה 'הון תרבותי'. אני משייך לעובדה שדיבר איתי במשלב שפתי כמו לעצמו המשכיל האקדמי, ההתייחסות לנושאים אבסטרקטיים, לניתוץ פרדיגמות, להטלת ספק כהתניה – לא ציניות לוזרית מסבירת כשלים, לשיח על מרכיבי המֶטא, שאז עוד לא ידעתי מה זה, את התייחסותי ליוניברס כלחצר אחורית רעיונית.
אולי אז ושם גם הוטמעה בי החריגה מדיאלקטיקה פורמליסטית. בצד החתירה לרציונליות המאפיינת, חיוויים שאני מקבל על מסקנות וקפיצות מחוץ לקשר לוגי מובן – שאני כן רואה את ההקשר – אולי קשורות לחוסר הקוהרנטיות הלוגית של אבי. הוא למד עד כיתה ד', דילג להשלמה אקדמית בבגרותו ללא שלב ביניים. עד מותו לא הבין את הקונספט של שברים, עבד עם עשרוניים.
בשיחות עסקנו בעיקר בשיתוף חוויות, בפיצ'פוץ' סוגיות, בניסוחן הסמנטי, לא בפתרונן. ויתכן שגם בהשראת שיחות אלה אני נרתע מפרקטיקת תשובות חד־משמעיות מטפלות בממד יחיד של סוגיות. אני מעדיף התייחסות מפרטת מרכיבים, גם אלה האמורפיים והבלתי ניתנים לשינוי כחלק אורגני ממכלול. רתיעה מהתייחסות לממד יחיד שעוסקת בפתרון שמייצר היבט מציאות חלופית, לא בהבנת הקיימת.

מול 'אופנת יוסי' בסוקולוב, בחלון הראווה, ראינו אבזמי ברזל גדול בקצה רצועה רחבה וחולצות פרחוניות ומשובצות צבעוניות. תחילתה של אופנה, אולי בהשראת מחזמר שיער והשיהוי עד הגעתו. 'זה יפה?' שאלתי את אבי כמי שאלמנטים של האופנה טרם הוטמעו בי. "כל מה שב'מודה' (עוד מילה שנכחדה) זה יפה" ענה. התשובה הרגיזה אותי. שם לא ידעתי לייחס לה את המורכבות שאני מייחס לה היום. העובדה שאני זוכר את האירוע מעידה על החשיבות שבכל זאת ייחסתי לה אז, ועדיין.

במספר סיבובים אלה אבי העלה את – אזהרת אקספוזיציה: סיבתו של פוסט זה

– 'איך קורה שמדינה תרבותית מובהקת כגרמניה הנאצית השילה מעצמה וולונטארית דמוקרטיה?'

מביך אותי להודות, מה שקורה כעת לדמוקרטיה בישראל [נכתב ביולי 2020]. מוציא אותי משלוותי.

באסקלציה:
נתניהו המחולל. סוג של מובן (לי) – מתגונן מהסתבכותו המשפטית.
אין לי טולרנטיות למאפשרים; ההתגנץות וההתפרץות לא ניתנות להבנתי.
אני עויין אזרחים תומכים, אקטיבית ופסיבית, ואת מי שאינם מתנגדים, אדישים.

אין דמוקרטיה מושלמת. רעיון אבסטרקטי שהיישום שלו נתון לפרשנות אינסופית.
(ככל הידוע לי) אין שתי מדינות אם שיטה דמוקרטית זהה.

לדמוקרטיה שני וקטורים:
+ קידום של זכויות פרט ושיוויון אזרחי תוך בקרה הדוקה ומתמדת על שלטון,
− החלה סמכותנית של סממני קהילה – (אמוניים לאומניים) על מרחב ציבורי ופריבילגיה לשלטון ולבאי כוחו.

אני קבלתי דמוקרטיה בהליך התקדמות.
פתטי ככל שיהא – במשמרת שלי,
הדמוקרטיה הפכה מגמה, נסוגה.

ויש מי, אני מכיר כמה אלה, שמעדיפים את היפוך המגמה.

קוראי 'ביבי המלך', 'רק ביבי' אינני מכיר אישית.
כן מכיר כמה שמודים לשליט על היותו, מהם אני מתעלם – בבחינת בעלי תודעה דמוקרטית נמוכה.

מתומכיו אני מתנתק – שלא יתהדרו בי כ'חבר השמאלן'. לא אני.

יש שיאמרו ש'נתניהו היה המנהיג הגדול ביותר מאז המצאת הכיור,
וממש בדיוק באביב 2020 קרה לו משהו, כי … קרה … ו…'

מבחינתי – לא, לא קרה לו דבר.
היה ונשאר 'מלאך חבלה'.

אני שומע על הסתלבט המתוזמר על מי שהוריהם נולדו במחוזות אתניים מובחנים שבשל כך אמורים לתמוך באשכנזי פריבילג כמייצג תסכול של בעלי תחושת קורבנות ומודרות, שאינם יכולים לשאת את התעמרות ה'ממסד' במורשתם ובקידומם, בהיותם מהווים יעד לזלזול מצד ה'אליטות'.

כעת נראה, שיש תודעות בהליך התפכחות מהנזק שנתניהו מסב לדמוקרטיה.
בשלב זה לא הייתי בונה על כך בקלפי – אין ל'מתפכחים' לאן להתנקז אלקטורלית. כל עת נתניהו בזירה הוא מהווה כליא לרגשי נחיתות מפעמים. טרם ראיתי מי שמנרפא מרגשי נחיתות. הכרה בהם ופיצוי מהווה לגיטימציה להכרות נוספת ופיצויים מוספים וחוזר חלילה. אין מזור.

אני מקווה שקריז ההשתחררות מההתמכרות לראש ממשלה שלושה כתבי אישום, מסתלבט על המון תודעה דמוקרטית נמוכה יעבור מהר ובקלות ככל האפשר, וזאת בהכרה מודעת ש-אין מצב.

בהתניה שכזו, כשעובר לי בתודעה מה שקורה כעת דמוקרטית, יום–יום, אני חוזר ל-איך אני מסביר לאבי – לא אפולוגטית, עניינית – איך קרה, איך יתכן, היפוך המגמה הזו מדמוקרטיה מתקדמת, לא מושלמת, במגמה חיובית, לכזו שנסוגה אחור.
הסבר אינטליגנטי.
שאין לי.
כמו על השאלה על המיתון, ש־קיבינימט, אז לא ידעתי לענות.