הסדרה ערוכה נפלא,
עם זאת, כ-מי שחי בניו יורק וניזון מהניו יורק טיימס – ה'הארץ' של המקומיים,
עסקו חודיות האתלטי שלו – ברור,
והתחרותיות המטורפת, האופי המחורבן, הרביץ לוויל פרדיו מהקבוצה שלו, התערב כל הזמן על כל דבר, כולל איזו מזוודה תצא קודם מהמסוע, קוקוץ', קראוס, ועוד…
מודע ליכולותיו, אף פעם לא אהדתי אותו; כמו קובי בראיינט, שלא בטוח שהיה פחות טוב ממנו בכל פרמטר מדיד. לא עשו לי את זה.
הסבירו לי שפיל ג'קסון גאון, חשבתי שפיפן לא מקבל מספיק הכרה, הייתי חולה על מג'יק, שהיה גאון, מנהל, מצחיק, והכי הרבה על צ'ארלס ברקלי שהיה הכי מדליק שיש, ובהמשך שאקיל אוניל.
ו-כן, הכדורסל היה אחר. אותי עיניין. היום, הרבה פחות.
