אני, אלים?

הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

באמת דיקמן ועמוק ככל שניתן, אתה לא חושב שאתה אלים?

לא.

היו, יש, מי שרואה בי איש אלים.

מצער אותי ככל שיהיה- את הרושם הזה, ככל רושם אחר שהותרתי – הרווחתי ביושר.

עם זאת, שלא במפתיע, אני לא תופש עצמי כאיש אלים.
מבין שיש מי שכן.

מייחס את תפישתי כאיש אלים,
פרטיקולרית למי שלדעתי, עשו מיXינג בין תרומתי המובחנת לתחושת חוסר נוחותם לשמע חיווי, ביטוי שלי כלפיהם, אי-נעימות בהצבת מראה, פנס, תובנה לבין אלימות, מעשה פיזי של אלימות כלפיהם.

בגדול – לא

אינני חושב שיש מי שיעיד שפעלתי מולו באלימות פיזית.

ב’אלימות מילולית‘, אינני מכיר.

מענה

בשל התופעה, יותר מאד מתייגים טותי כאלים, להלן התייחסותי:

חביביי ועמיתיהם הרואים בי ‘אלים’, באשר הם,

טקסט זה, מבחינתי, חשוב, לי, מפני שעוסק, בבירור, בתפישת יחסים בין מי שמתלונן על ערכי ההתנהלותיים לביני.

פרדוקסלית, מניח שרוב, אולי כל, מי שמתלונן על אלימותי רוחש לי סוג של חיבה, אנחנו בקשר עמוק מספיק שתיווצר תקשורת משמעותית שתניב ‘אלימות’ בהקשר שלי.

פרדוקסלית, כל מי שמתלונן על אלימותי אני רוחש לו חיבה – אנחנו בתקשורת משמעותית, עם הגענו עד הלום.

מניח שיהיה די נכון לומר, שהתלונות על אלימותי עוסקות בטריגר, ברעיונות, חיוויים, תפישות והתייחסויות מופשטות, ולא ביחסי כאן ועכשיו אמיתיים וקונקרטיים, על התגובות וההתייחסויות שלי.

ועדיין בסיס הטענות, קיים, מוצק, ואף מטריד, אותי, מעצם קיומו הנוגד את רצוני הבסיסי, האינסטינקטיבי, להיתפש בעיני האחר כללי, שרוחש לי חיבה, שאני רוחש לו..

צר לי שיש מי שרואה בי איש אלים.

לא מתווכח עם תחושות אלה,
הרווחתי אותן ביושר.

כן, נאנח בצער, יש עוד מי שנמצאים בקהילת נפגעי אלימות דיקמן- להלן נא”ד.
[רגע, לא לצחוק: זו אלימות? התנשאות?]

נכון, (להערכתי) (כעת) הרואים בי אלים מעטים, ביחס ל-מי שלא רואה בי אלים,
ועוד יותר נכון, הם- מי שרואים בי אלים, מתרבים.
[הם מעברים האחד את השני?]

מאתר כמה מכנים משותפים ביניהם.
בעיקר בגזרת מכניקת תחזוק תפישת הערך העצמי, אבל לא רק.

הפחתת תפישת ערך

מאפיין מובהק את נפגעיי, שהם מבלבלים – לתפישתי, כן? – בין חוויית אי-נוחות האישית שלהם,
שאני הטריגר לה, לא מתכחש או הודף,
לבין אלימות.

תפישתי את התנהלות אינדיבידואל מסויים מובחנת.
סובייקט נחשף לתפישתי אותו באמצעות חיווי שלי.
החיווי שלי,
מפעיל טריגר אצלו, וולונטארית,
להפחתת ערך עצמי – שלו.
אני מכיר בתרומתי לכך.
ועם זאת
אינני לוקח על כך לא אחריות ולא אשם.
התהליכים הפנים תודעתיים הם שלו.
עלי להחליט האם להיזהר מלחשוף אותו לתכנים מסויימים.
בהינתן החלטה חיובית, להחליט באיזה אופן לנסחם.

מרחב יחסים

מרחב מכיל שלוש ישויות:

• תודעת סובייקט אחד [- שלי],
• תודעת סובייקט אחר [- שלך],
• מה שביניהן.

תפישת תודעתי יכולה להשפיע על תפישת הסובייקט?
תפישת תודעתי משפיעה על המרחב הבינתודעתי?

אחריות

מתוך כך,

• יש מי שמייחס לי אחריות לאמירותי,
  ואני נוטל את האחריות במובן אכן אמרתי אותן,
• ובעצם למשקל שהם מייחסים לאמירותיי,
• ובעיקר ולחוסר יכולתם להתמודד איתם.

האם הפעלתי על מישהו אלימות? כלשהי? פיזית?
מניח שמעשה זה לא מיוחס לי.

ו-לא, לא הולך למילון, אלימות ברמה של חדירה לא מוזמנת למרחב של אחר בניגוד לרצונו.
היכן ה’אלימות’ המיוחסת?

מניח שהנא”דים (נאדות?), מייחסים לי, מתכוונים ל-אלימות מילולית.

להבנתי,
יש המצפים לכבוד והערכה, שלא מקבלים על תפישותיהם.
גם אם יתגוננו ויצהירו – ‘אנחנו לא רוצים כבוד’,
גם אם לא אאמין להם – לא באמת משנה –
לבטח אינם מצפים לבוז והתנשאות.
מאיש, או ממני.

ועם זאת, יש כאן החרפה –
יש מי שרוצה את הכבוד, או לפחות לא את קיתונות הבוז ממי שהוא ועמיתיו כן מייחסים כבוד והערכה לתפישותיו.
במקרה זה – ממני.
מייחלים להדדיות. שלא מתקיימת.

בעיה.
(מה הציפייה המופרכת הזו קשורה אלי?)

עולה השאלה, מי שם אותי לבקר/ לבוז?
אתה! הם, הנא”ד.

גם שואלים, גם קשובים למענה, וגם –
משתפים פעולה, וולונטרית עם ההפחתה בתפישת הערך שאני עושה– להלן נעלבים.

אם הייתי

• אומר לנא”ד שהוא אלוף הארץ בסודוקו וכמו כן גם במכות רצח,
  מניח שהיה מחייך ופוטר כ’נו, שטויות’,
• אסיר תודה על שהעיר לי נקודות אמוציונליות, שבתרדמה שנכפתה עלי במשך 50 שנות שינה תודעתית פספסתי, והודות לו התעוררתי לאמונה רגשית מxימה ומלבבת לשארית חיי,

מניח שמי שהיה מקבל חיווי זה, היה שמח, מקבל חיווי שרואים בו ערך חיובי, כייפי, ערכי.

יש מי שאת הערכיות, את הושבתי על נקודת ‘תפישת ערכו העצמית’, נפגעי אלימות דיקמן מייחסים לי,
בין היתר בשל ה’מה התכני’ וה’איך’ הסגנוני ששמעו אותי מתבטא.

חבל שכך.
זו התנהלות שגויה של נפגע.
שאני מייחס לו נידפות בתפישת הערך העצמי שלו.
אין לי עניין בכך,
לעיתים, כשמזהה את פגיעוּת אחר, נעצר ומתלבט האם להמשיך בשיח הייתכן פוגעני, או לא, לעיתים אני עוצר, לעיתים לא, ולפעמים סתם לא מזהה את הרגישות המקדמית והמצוקה התוצאתית.