הולך על ברטנורא לקפה.
רואה אם צעירה יוצאת מיפנית קטנה וחבוטה בחנייה כפולה כדי שצעירה שעומדת על המדרכה תתחוב את האוטו בין שתי מכוניות חונות.
"רוצה שאני אחנה?" מתרגל את יכולת הפניה.
היא בסטייט אוף מינד שבתל אביב לא עושים דבר כזה.
חוזר על ההצעה.
חברתה עושה סימנים של להניא אותה, "למה לא שהוא יחנה?" חורצת.
נכנס לאוטו המונע, שומע "האוטו מונע ההאנד ברייקס למעלה" מבחוץ,
ו"מי אתה? מה אתה עושה?" של כבן 5 על בוסטר מאחור משמאל לאחותו הצעירה יותר.
"אני מחנה את האוטו חמודי. איך קוראים לך?" מנסה להסיח את תודעתו.
"פלג."
"ולך?" שואל את אחותו.
"יעל."
"יופי, מתוקים, תרגישו טוב", מושך את בלם היד, יוצא מהאוטו, רואה את המחווה הגופנית המודה, על מצע ההקלה של השפרצת האמון הלא-אחראי וההאפי-אנד המלווה במלל חזק, "הכל טוף" וממשיך.
יכול להיות, שבתועלת הקטנטנה לטווח המיידי, הוספתי נדבך התכנות לנזק גדול בטווח רחוק?
