משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
זהירות מוטורית
תל אביב, יולי, צהריים. בוהק גיהנום. חם רצח. לח מוות. בִּתי ואני יוצאים מהמרפאה, לאופנוע. הכלי רותח, המתכת על סף התכה. היא מתכוננת נפשית, שישבנה יבעבע תחת מגע המושב. יש לו, לישבן ולה ניסיון.
באופנוע מימיננו דמות מתכוננת לנסיעה. לובש מעיל רוכבים כבד, עוטה אפוד זוהר מעל המעיל, גורב מגיני ברכיים של רולר בליידס, חובש קסדה תקנית מלאה, כסה ידיו בכפפות (או כפף אצבעותיו בכסיות- מה לelef עזאזלים הפועל לעטיית כפפות ייעודיות משובחות?) ללא קשר לחום, גם בחורף, כזה מיגון לא ראיתי בחיים.
מתפתחת שיחה על הדגם החדש שלי, ועל האופנוע הוותיק, עתיר- 1,200, הסמ"קים שלו. מניח, שהאיש רופא. רציני. זהיר. בקיא. העדפות ברורות. מנומקות. הוא לא מתגבר על תשוקתו לדו-גלגלי.
נפרדים ב"שמור על עצמך" ממני, ו"אכן עושה זאת" ממנו.
"אתה יודע", אני לא מתאפק "בחיים* לא ראיתי בנסיעות כביש רוכבים עם מגני ברכיים."
הוא מסביר לי ש"במקרה של תאונה, אין ביטוח על שיקום מפרקים."
כמה שעות קודם קבלתי sms מחנה'לה, גרושת חבר, שרכש ענתיקת חיפושית קבריולט- נטולת גג, מהסיקסטיז, שמשמעותו- הרכב פטור מחובת התקנת חגורות בטיחות. היא תובעת ממני: "דבר בבקשה עם אליק, רכש מכונית ללא חגורות בטיחות."
בתור מה אבקש? בתור 'קול הסבירות?' בשם מי שרוכב עם בתו, על דו-גלגלי, כשהיא במושב האחורי, ללא חגורה, במהירות שהקבריולט, רבועת הצמיגים, מעולם לא נסעה ולעולם לא תגיע?
* יולי 2007,
9 שנים אחרי, מיגון ברכיים היה לנפוץ.
