באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים.
ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה.
כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית.
הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין.
היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה.
המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות?
זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה.
הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה.
הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
You got a point there.