ירדתי לאנגולה בסוף 2014 בטיסה עם מי ש-גילית, יכול היה להיות בני. באיבריה.
חתול פרובינציה, של החיים. שורד, מיני, לא מאמין או סומך על איש, ולא בכעס או בתסכול, בסורבייבינג אוף דה פיטֶס. בהבנה משלימה, כולל התחככותונת עם החוק.
הציע לקחת אותי מהשדה. הודיתי, טרם ידעתי שהנהג שהוקצה לי אינו על המשימה.
באחוות מגיעים יחד, בפטרונות אבהית שאלתי לשלומו אצל מי שפגש בו.
התחככנו במלון כשהיה מגיע לכאילו ציביליזציה מהפרובינציה בה עבד.
באמצע 2015 חזרנו יחד, הוא התפטר אני פוטרתי, באתיופיאן. צירוף מקרים מרהיב.
נותרנו שנינו עם יותר מדי כסף מקומי, שמצד אחד אי אפשר להמיר לכסף זר, מצד שני אי אפשר להוציא, וגם אין טעם. מה שנותר הוא לצרוך אותו בהפסד יחסי למה שנרכש.
אחרי שמיציתי את הרפתקאותיו המיניות המקומיות-
הסביר לי שבמלונות הפרובינציה בהן השתכן, פאס חד-פעמי לצעירות אטרקטיביות מקומיות לחלוף בלובי, לשבת בבריכה, ללגום קוקטייל צבע קרחוני לישון במזגן הוא המעבר במיטתו – מטלה נעימה לשני הצדדים.
איך חברתו מסתדרת עם זה? הוא נוקט בטקטיקה הטובה מכולן, אמת – מספר לה 'הכל'. היא חושבת כמובן שהוא בודה.
הסתקרנתי עם "איך יש לך כל כך הרבה קוואנזה?"
"ככה וככה" ניער אותי.
אז אני לוחץ,
ושומע על שני מקורות מרהיבים שגורמים לי להתלבט האם לחטוף מצפונֵי אשם או רגשי נחיתות. בכל מקרה צוחק בקול רם – סִפְסֵר, ארביטראז' חקלאי – בננות, עזים, בין הפרובינציה למטרופולין.
ואני שומע גם, בין הצלילים על מקור שלישי. כלומר, על שני המקורות הראשונים, לא שאני מטיל ספק, גם אם לא נשבע, בשלישי אני משוכנע.
אז מעיק.
"אתה לא תאהב" התגונן, נכנע, ומאשר שהפשיר את הפעילות סביב הסתבכות העבר.
"חייבתי את הבוסים מה שאני רוצה, וצרכתי מה שאני צריך." סיכם.
