משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
הסחה
יום ששי, ערב פסח, בפלוצריאדה התל־אביבית. מדווש על אופני הכוסיות שלי עם הסלסלה מקדימה, אחרי סיבוב בחנות המדגימה מכונת אספרסו שעושה לי את זה בחשמונאים, רוכש קסת דיו ירוק לעט הנובע בעטי דנה בדיזנגוף.
ביציאה מהחנות רואה כבן 30 ומשהו בשיחת סלולר נרגשת, דוחף עגלת תינוק ולידו מדוושת כבת שלוש, שבדיוק מתרסקת על המדרכה עם אופניה הוורדות מולי.
רואה את פניה מתכרכמות בהליך החלטה ‘האם להתייפח או לא?’ שכן ההוא שנראה כאביה טרוד בשיחתו. אני מחליט לתרגל את יכולת הפנייה, נכנס לשדה הראייה של הפעוטה, זוקר שתי אצבעות בנוסח ערפאת מסמן וי ניצחון, ושואל “כמה זה?”
“שתיים” היא צוהלת.
יופי, שכחה את הסיבה בגינה היא ממוצבת אופקית על המדרכה,
האב מניד לי ש’אני בעניינים’,
והסצנה מסתיימת.
