מינורי באבל

משך קריאה: 5 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

פרק א' – בית הקברות

לאחר קבורת בעלה, פניתי לגיברת אימו של חבר ילדות.
בת 82, (לא) חשוב מאיזו עדה, מלאת עזוז, אנרגיה ונחישות, חדה (היום) יותר ממני בן 28,
ואמרתי, יעצתי, איחלתי לה "עכשיו תיהני מכל רגע."

"לא", חרצה סירוב.

פרק ב' ניחום אבלים

לשלוח אותי לנחם אביילים זה (בערך) כמו לשלוח את אייכמן להרצות באולפנה בנות יעקב על חמלה.

יומיים אחרי קובע ללכת.
ר' שמתרתח על כל בזבוז זמן, כולל ללכת להשתין, שלא כולל טיפול בתיירות נכנסת, מאשים אותי, שבעצם אני אוהב את זה; הוא, סציופת מודע לסציופתיותו, משוכנע שאבלים לא רוצים שיגיעו אליהם לניחומים.

פניתי לבנה, עם "האם יש טעם לבוא ב- 6?"
הרגולטור עונה, ציטוט: "מתי שאתה רוצה רק שעד 21 תלך….😏"

אז אולי אתם מכירים אימוג'יס וסמיילים, אבל אותו לא.
זה לא סמיילי. זה כמו רכב נושא גופה עם שושנה ורודה תקועה בטמבון – מתקף את האירוע בממד נוסף.

הגעתי ב-6 וקצת. האם, שלושת בניה ונכדתה, בסדר מופתי, ובדקורציית אבל שכוללת כיפות וגרביים, חצי גורן מול שולחן עם כיבוד ושאר כסאות כתר חפים בינתיים מ, ממתינים לישבנים מנחמים.

נכנסתי, הם ברכו, אני מתעלם, פונה לאמא, אוחז בידה ומכריז "גיברת ___" – היא תמיד ציינה בצחוק שאני מקדים 'גיברת' לשם משפחתה ולא נוקב בשמה הפרטי כ-יתר. מה, היא חברה שלי? היא אמו של החבר.
"אני רוצה להתלונן על בנך". סיפרתי על הרגלוציה שהוא שם לי ל- 9, כאילו שאינני מודע שהאתוס המשפחתי מתבסס על משמעת ורגולציה מבעיתה, והוספתי "ושתדעי שלא יעזור כלום, אני לא מתכוון לזוז מפה לפני מחר בתשע בבוקר."

אז יש היפוך רגשי (כאילו, הרי מראש טקס אבלות הוא משחק תפקידים, אינסטרומנט תחליף רגשי.)

"ואיך את מרגישה?" שאל את האלמנה, והיא מסבירה לי את המובן, והמאליו, והידוע והמקובל שכולל את זה שהם ששים וארבע שנים יחד, וקשה ועצוב.

ואני מעודד מהשטיק הקודם, מסרב לקבל. וניכר על פני עם האקספרסיביות של תמונת הילד הבוכה, שאני לא מקבל את ההטחות הנורמטיביות שמשפריצים עלי.

אז נתתי פול גז תוך עזיבת פתאומית של הקלאץ', והאצתי: "בהבניות חברתיות", אני משוכנע שמעולם לא השתמשו שם במילה 'הבניות', ועם זאת אין לי ספק שבתבונתם הם מבינים את המסר, "מצפים מאיתנו להתאבל. לפעמים" זרקתי את הקלישאה, שכטבען של קלישאות, אינמלעשות – היא לא בלתי נכונה "המוות הוא לא אויב הוא ידיד. אם היה קורה לפני 20 שנה, עצב עמוק. כעת אם חי חיים לא ראוים, זה שחרור לכולם." נמנעתי מלהשתמש ב'מוות' ו'פטירה', לך דעת ל-מה הם רגישים.

האח הצעיר בתפקיד המקהלה במחזה יווני חזר עם "חי חיים לא ראויים."

ואז עוד קצת ימינה שמאלה קדימה אחורה, אני מציק עם "למה כיפות?" ומראים שהם גם בגרביים. ומקבל תשובה מצויינת – "אמא בקשה".

אז זו סיבה כמובן לפצ'פץ' ב-being "גברת ____ מי היה הדומיננט ביניכם?" כשהתשובה ברורה לכל ברמת בהירות של 'מי מביניהם נותר בחיים?' אבל התשובות מעוררות עניין, מצחיקות, את כולם, ואני הרי בתפקיד של הסרת ארשת האבל.

אני יכול לנוח על משכבי בשלום, מגיע קרוב משפחה לא מוכר לי, מפר לי את האיזון התקשורתי, לא נראה לי לעניין להמשיך במגמה.

אז יכול להות שאני באמת נהנה מזה?

למה?

להזהר ממסבירי סנטימנט.
ההסבר לסנטימנט הוא בריאת נרטיב.
אחרי מס השפתיים הזה,
האם אני מנחם? לא.
אני נותן פליק רגשי. מתון, אבל מובחן ומפתיע בהיותו בלתי צפוי.
יש לו משמעות.
גם אם זניחה.
אני תורם לנרמול – להטמעה גישה נוספת למכלול הגישות שהתנרמלו להם לסנטימנט נורמטיבי מוטמע.
כמו בדמוקרטיה שאני עויין המון תודעה דמוקרטית נמוכה, האם אני משנה מישהו? ממש לא. הקיבעון שלהם מוצק מעמדתי.
מה שיש זה הידיעה ש'אני עויין'. לי ולהם.

האם יש להם הסבר טוב, לערכים שלהם לא לשלי, לאנשים ה'לא דתיים', למה הם לא מגולחים, עם כיפה וגרביים יושבים בדירה שבוע?
אני רק מוסיף טפטוף טבסקו לצ'ולענט.

משער, שנינהם יקלפו מנהגים מסורתיים, יסירו עוד צביונות 'שלא זוכרים למה' אך משרתים קונפורמיזם של התכנסות הזדהותית.