בדרך לשירותים מישהי מהקפה, מזן הפרקטים-נידפים-קונקרטו-נחרציזם עוצרת לידי, ושואלת "יש לך שאלה בשבילי? עד שאני חוזרת תחשוב על משהו".
בשבוע שעבר הצטרפה לשיחה נחמדה על 'ההבדל בין יושר ליושר אינטלקטואלי' ששאלתי ד"ר לפילוסופיה, ונחשפה לפילוסוף פרופסיאלי ששחרר תשובה פרקטית קצרה וחלשה.
שבוע קודם שאלתי אותה ואת חברתה מה היא יותר- אישיות נחרצת או נידפת;
הרחיבה על היותה נתפשת כנחרצת ולמעשה יותר לצד הנידף, עד שמנוגע לילדיה- בעשרימים שלהם, מי שפוגע בהם, מילולית או בתפישת ערכם – היא מאד נחרצת ופעילה.
– "כשתחזרי" עונה. חזרה.
– "שאלה לעצמך, לא תשובה אליי, אם היה נתון לבחירתך, בהנחה שהייתה נמנעת ממך האפשרות להיות יהודייה ישראלית לאיזה לאום היית משייכת את עצמך, שמהווה את הלאום שמשקף הכי טוב את ערכייך?"
– "אבל בחרתי, הייתי"
– "לא" קוטע אותה "התשובה היא לא אלי, והשאלה היא לא פרקטית, היפותטית, נניח שמונע ממך את האפשרות להיות ישראלית ויהודייה, מה היית בוחרת?"
– "היה לי דרכון שוויתרתי עליו" היא מתעקשת.
– "תיאורטית. כאילו, היפותטית" מוותר "זו שאלה לא טובה" אומר, והיא מסכימה.
כמה ימים אחרי פוגש אותה.
– "יש לי תשובה בשבילך" מכריזה.
– "התשובה היא בשבילך לא בשבילי. בואי נעשה תרגיל- אל תספרי לי אותה. שמרי אותה אצלך."
– "שוויץ" היא מתעלמת מהצעתי.
– "לקח לך הרבה זמן להחליט?"
– "שנייה, הכי ברור בעולם. למה בעצם אתה שואל?"
