מינורי ללא התחלה וסוף טוב

פרק א'

לפני לא יותר משלוש שנים, לתחושתי שנתיים, נוכחתי בקיומה, במעברה מול הקפה.
הייתי רואה אותה מדיי פעם, כשהייתי מרים מבט ממסך המחשב.
הערכתי שהיא בת 13-14. בשלבי התפתחות. פנים מדהימות- לכדו את תשומותיי. חסרת הבעה. יחסית גבוהה, מתנהלת בעצלות נעורים חסרת אנרגיה.

ביני לבין עצמי תמהתי האם בתודעתה היא מודעת ליופיה.

פרק ב'

למדתי, שגרה עם אמה שני אחיה הקטנים ובחור ממושקף כהה עור ומעט צולע, כתריסר מטר מזרחית לקפה.

נראה לי שהוא לא אביה, אלא בן זוגה של אמה, אבי אחיה הקטנים.

אמה מתכנסת לסטריאוטיפ, של חזות סלאבית; תסרוקות מנופחות משוכות לאחור נוסח הסיקסטיז, מטופחת באופן קיצוני ומובהק, שלא לומר מוגזם, סטייל צ'יפ פינת בוטֶה.
אינסטינקטיבית נוטה לחשוב שהמראה, המחשוף, שרבוב השפתיים, הרזון, הלבוש, הטיפוח הם 'אמצעים תומכי פרנסה'.
מתחבייט האם במחשבה זו אני

• סטריאופיסט חשוך מכנס חיוויים קלים לפרדיגמות חלודות, או,
• רגיש חד-עין.

בכל מקרה,
בסוגיה זו טרם הכרעתי.
כן הכרעתי שהיא מהז'אנר הפרקטו-קונקרטי, הזן ההשרדותי.

מראה וחזות האם לא תואם את חזות האב, לא את המכונית הגרוטאתית שהוא מגיח ממנה.

פרק ג'

הילדה הולכת ומתבגרת,
הנערה נעה, ותופחת,
עוברת מתפתחת.

התמורות הגופניות נכרות.
איתם, אליהם, נוספים – לא זוכר את הסדר –
שפתון ולק אדומי בוטים,
נער גדול ונמוך ממנה במעט עם חזות, התנהלות של שכונת מצוקה, סיגריה תמידית
ומעט בהמשך את ארבעתם- היא, הוא, ושתי הסיגריות.

כל מעט האפיזודות לא הסתכמו בתריסר. אבל זהות.
הגיוון היחידי הייתה התנועה מימין לשמאל, או משמאל לימין לרוחב הקפה.

פרק ד'

אֵיפשֶהו בין 14-15, היא מתעצבת עוד יותייר,
והנער התחלף באחר עם חזות סלבית, גדול וגבוה ממנה עוד.

ההליכה חסרת האנרגיה נותרה,
עם הסיגריה,
עם סלולר מחובר לאזניות, תמיד בשיח,
עם העיניים חסרות המבע,
ורגליים שהתעבו, קבלו נפח, רפיסות ומרקם לא תואם את הגיל והאסתטיקה.

את האם והאב, רואה מדי פעם,
ממעט לראות אותה עוד פחות מהמעט שראיתי.

פרק ה'

קיץ, רואה אותה ישובה על הספסל מדי פעם עם אחיה הקטן, חברה, או בלי, אך תמיד עם סיגריה.

בפעם האחרונה שראיתי, קמה מהספסל, מתנודדת באותן תנועות טימתום, רזה, אנורקטית, גפרורית ומעציבה.