מינורי בגזענות

משך קריאה כ- 1 דקות

נגיעה אסורה

יושב בנחמה וחצי, עם המחשב. האגף המזרחי. המקום מבחינתי – אין דברים כאלה.

ילד מוכָּר כבן 13, מוכר מוצרי סידקית ושמאטעס, נוגע בי במגע רך, ספוגי, מיומן, שמעלה בי זכרונות מריו דה ז’ניירו מלפני 30 שנה, רוכלי בוטנים בני שש, מלפני עשור בהודו, ספק שואל ספק מבקש “תקנה ממני משהו” על התפר בין בקשת נדבה להצעת מרכולת.

אני נרתע, נבוך מהכעס שהפרעתו הפתאומית הסבה לי; החדירה לטריטוריה, הפעלת הלחץ הרגשי, מעורר בי ת’אגרסיה.

אני נועץ בו מבט כועס, נוהם ‘לא, תודה’ בטון ובמבט של – ‘אח שלו, זכור אותי, אל תציע לי יותר’, לא יודע להכיל את רתיעתי מהמגע.

הנער פונה כשמונים סנטימטרים לימיני,
לבעלת טון, נחרצות פסקנית, פוסטורה פיזית, מבטאת תכני כ- “גילה אלמגור שלושה לילות, ליאור אשכנזי שניים”, “טאלנט”, “נישתי”, “אוהבת את הראש” – מזכירה לי דמות מסויימת. זו פרח מפיקים, נראה לי, מז’אנר התיאטראות.

הרוכל נוגע בה, מבקש, אולי שואל – “תקני ממני משהו”, שוב בין הצעת מרכולת לבקשת נדבה, אותה מיימן תריסרי פעמים. ביום.
המפיקה מסרבת באי-נוחות מנומסת, מהוססת.

אני ממתין שהוא יתרחק מעט,
פונה אליה, מתרגל את יכולת הפניה, ואומר
“אחלוק איתך, ש-אם הוא לא היה ערבי, הייתי גוער בו שיִפְנֶה, מילולית, ללא נגיעה.”

Share

הערות? אשמח לתגובתך