משך קריאה: 1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
בליבת התשומה או בתשומת הלב
נכנסתי לסביחיה לרכוש מנה, לחבר ולי.
בעודי מזמין 'אחד ללא כרוב, והשני עם הכרוב של הראשון', נכנס בעל הבית ואחריו גברת לקוחה.
"תתחדש על הנעליים" מתחנחנת הגברת, "בטח רק אני שמתי לב שיש לך נעליים חדשות."
"כן" עונה לה בעל הבית "ציון" ההוא שעל התקנת המנות "הוא תימני" – מבטא תֶמָני – " לא שם לב." "ולמה אתה עם משקפי שמש?" שואלת, והוא מסביר באי-רצון ש…
הגברת מבהירה למרחב, שהיא "קליינטית קבועה".
עוברת לימיני, לקעריות הניירוסטה של חמוצים, בוחשת בהם.
כעת אני גם רואה אותה – די מזמן חצתה את השבעים. ניכר בה שהייתה נאה. לבושה עדכני, אולי מדיי, כלומר מודעת למעמדה כ'כוסית' – מילה נוראה שמתאימה לה כ-חציל לסביח – אם רק הייתה מוסיפה את התואר הנורא לא פחות, 'לשעבר'.
"חומץ או מלח?" שואלת, מתכוונת למלפפונים החמוצים.
"מלח" עונה ה'תמני'.
"מזל שהוא לא מאוהב בי" אומרת, כשאני משער, שהיא מתכוונת לבעל הבית.
וכשאיש לא עונה, מוסיפה "הלוואי והיה מאוהב בי", כולם שומעים, ואיש לא מגיב.
