הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
לפני שלושה שבועות הזמנתי תור לפרוצדורה.
כשנכנסתי לבית הרופאים המאבטח – לא־חשוב־מאיזו־עדה, משמש גם כמודיעין וגם כשומר – העיף בי מבט, וחרץ “אתה, קומה 4”.
“וואלה, איך ידעת? אתה דיאגנוסטיקן?”
“אני יודע לאן אתה” שנה “אתה קומה 4.”
“איך, לפי פרצוף התחת שלי?”
עם זאת, נותר בי די שיקול דעת כדי להבחין שהרעיון לשתף אותו בתובנותיי המאוסות לא מי יודע כמה נבון, לבטח לא כשהוא מפשפש לי במעי במצבטי נירוסטה סניטריים.
בכל מקרה, חכם בחשיכה שאני, נותרה בי גם מידת דחיית סיפוקים כדי להצהיר זאת ביציאתי, וגם תקווה שעד הדייט הבא שלנו הוא יחווה תועפות ישבנים, שחזיון פרטי שלי לא יותיר בו חותם.
היום כשהגעתי לפרוצדורה נוספת, אותו טובריש ניצב במשמרתו.
“איזו קומה דוקטור תוחעס?” שאלתי.
“רביעית” השיב.
ביציאה, המאבטח המאבחן התעניין “זהו, סיימת?”
“נראה שיש עוד פעם. אחרי פעמיים, פעם שלישית – on the house.”
“עשית מנוי?” שאל.
“האמת” עניתי “התמכרתי, עשיתי חיש גירוד.”
פרק ב’
כאמור, זה לא סרט אימה, זו סדרת ביעותים.
לפני פרק ג’ איריס עדה להיערכות (של האחרי) ולועגת ש’אתה נותן לזה לנהל אותך’.
המומחה מנחה, שלאחר האופציה אחוש רצון ליציאה, ורצוי שאתאפק עד למחרת.
ניסיוני מחווה שתחושת הצורך – לא נכון יהיה לכנות את זה ‘רצון’ לחרבן – מתעוררת מיידית, ואני חושש שאשוב לינקותי ואעשה במכנסיי.
יום קודם בני סייע לי בעניין כלשהו. עדכנתי אותו שאצטרך להגיע לאסלת מבטחים בשל תחושת הצורך. בנה של אימו אומר, ש’הפרופ’ מומחה לתחומו ואם הוא ממליץ, חזקה עליו שהוא יודע את מלאכתו. והמלצתו.’
ואני, שאינני מפקפק במומחיות הפרופ’ אינני כופר שהוא, בטח לאור היותו מבוגר ממני, מבין היטב את הדיסציפלינה בה הוא מפשפש, ואולי המוניטין שלו מהדהד מהודו ועד כוש. עם זאת, בדבר אחד אני בכל זאת, אלוף עולם בתחום שלצערי אין לי מתחרים בו: אני אלוף עולם בלהבין איך ומה אני מרגיש.
