משך קריאה: 8 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
דמוקרטיה אנאלית
הרומן שלי עם הדוקטורית ארוך. מדיי. מילא עקר, גם מייסר.
ההיכרות שלנו ארוכה דיה כדי להודות שביקרתי אותה בארבע קליניקות שונות. אם בווידוים עסקינן אז גם אודה שהיא שמייחה לראות אותי עוד פחות מהרתיעה שיש לי מללכת אליה. לא משהו להתנאות בו.
היא רוטנת, כועסת, גוערת, מאיימת ואף מרימה קולה, כהתנהלות. מולי לפחות.
לא מייחס את התנהגותה זו לאופייה הראשוני, וגם לא למוצאה האתני – עם החברים.
בעצם, לא להאמין לי, אני כן.
עם זאת לוקח אחריות, זה אני שמחלץ ממנה את השיט. משער שהיא לא כך לכל היתר.
אחרי ביקור בו מלאה לי את שלפוחית הטולרנטיות מעבר לגדותיה, התבאסתי עליה, הלכתי לראות את מי שטעיתי לחשוב כעמיתה. בפועל מבחינתה, כנראה סוג של קונקרנטית, אולי לא לפרנסה אבל אולי לרפיוטיישן. דוקטור מהתפוצה, רק שגאוגרפית מערבית משהו מגיבורת פוסט זה.
האמת היא ששתיהן אינן פותרות (לי) דבר, מלעיטות אותי בכדורים. זו שבגדתי איתה, (מעט) יותר נחמדה ו(הרבה) פחות אסרטיבית – לא השיתה עלי איסורים ונראה לי שהיא חיכתה למוצא פי כדי לקבל ממני הנחיות והמלצות למרשם, רצפט שמיטיב איתי כמו רוח לכוס מתה.
קיצור, עם הגיל הבעיות נערמות, לא נפטר מהן.
אז הגעתי אליה לעניין משיק לבעיה העיקרית.
בהמתנה ישב מי שנכנס בסמוך להגעתי. איזה שתי דקות אחרי נכנסה כוסית-על מודעת, עם a few טאטוז קטנים כאלה, דקיקים, מפוזרים בנון שלנטיות חיננית ואזניות מז’אנר האיי-פודז תחובות באוזניה. לאחר שווידאה את סדר הכניסה – היא אחריי, הקודם יצא, מתחתי את כל 169.5 הסנטימטרים שלי, החלקתי על המכנסיים־קצר המהוהים שלי, ארזתי את אזניות העלי אקספרס והמלצתי לה בווידוי – “אני כל כך חושש ממנה, שאני נכנס בלעדיהן.”
נכנסתי בנוהל הקבוע – בין התניותיי המתנשאות, כשאני נכנס לרופאים אני שואל לשלומם – עצבנתי אותה בשאלתי לשלומה. היא רטנה משהו כמענה.
אני מתורגל מעברינו המשותף להמתין עד שתפנה אלי. היא מהז’אנר האנאלי־רגולטורי שקשוב רק אחרי שהורתה לאחר לדבר. לא לוקח את זה אישית, קטיגוריה כזו; לא מהססת להסות אם עסוקה בעניין אחר. אין לה את כבוד הקדימות לדיבור על ההקלדה, לא את הנחמדות לתת לאחר לדבר להמשיך לעסוק בשלה גם אם בלא קשב ואז לבקש שיחזור על אמירתו. כן יש את חדוות השליטה – “עצור, אני עסוקה. דבר”. קורא לכך ‘זורמת כסלעים בעליה’.
להוראתה שטחתי לשם מה אני טורד את (כאילו) מנוחתה (הרגעית) המופרעת (תמידית). היא הטיחה על 100 באוטומט, כאיינשטיין, רק עם עלבון, ש’איך אתה יכול לצפות להטבה אם אינך עוקב אחר הוראותיי?’. וגם, כבכל ביקור, ציינה את זה שחירבנתי בסלון, כלומר עשיתי את הלא ייעשה, בגדתי בה, למה הלכתי לאחרת ולמה חזרתי אליה.
זו באמת שאלה כל כך גרועה שגם אינלי תשובה טובה עליה, אך מתנחם בכך שהיא לא באמת שואלת, ובטח שלא רוצה תשובה.
זאתי מנחה אותי להימנע מאלכוהול, מעישון ומסמים – עם זה אני די מסתדר. עם להימנע מלהרוות צמאוני אחרי שמונה בערב, צום קפה ותה, אמברגו על חריף תבלינים, איסור רכיבה על אופניים – אפשר לחשוב, כמה סחבק כבר רוכב, מהבית להפגנה? – עם זה כבר יש לי בעיה. מאידך להרבות בנטילת גלולות וקיום יחסי מין.
מין הוראות מצויינות כאלה, ש(אולי) חולי שחפת היו מבריאים אם היו מקיימים. אצלי, הוראות ‘הלא יכול’ מתערבבות עם ה’לא רוצה’ מתערבלות לי עם ה’יכול אך לא רוצה’, ומסתבכות עם ה’רוצה אך לא יכול’.
אולי כדי להרגיע את עצמי חשתי שתנאי הבדיקה הם האופטימליים. החדר, המיטה, האחות השחורה, התנהלותה מולי.
האחות תחבה לי ת’צינור. מקדימה. ואני צעקתי, oh boy, כמה שאגתי. זוכר אותי, במבוכה, מרים את המחלקה בקריאות קורעות ומציין לעצמי שהמאדר פאקר הצרחן מבטא ‘אחחח‘ כשאמריקאים היו מבטאים כאב אחרת, בטח ללא חחח.
כמלווה הכספים שאוחז מקל בייסבול בידו האחת וטופף את קצהו בכף ידו השניה איימה עלי – במרומז כן? – “מתי עשינו ציסטוקופיה?” טוב מותי מחיי. אחרי שולאד או אלכס, לא זוכר, תחב לי ת’צינור בהשגחתה – בשתי הזדמנויות שונות, בחי אלוהים בספר התורה, לא יקרה שוב בחיי. או לפחות בהיותי בהכרה. לא יקרה.
“אז מה אני צריך לעשות?” ניסיתי להרגיע את העניינים.
היא התרתחה, התחילה ב-‘כבר אמרתי לך’, מין משפט שאני מכיר ועד היום לא הפנמתי את תפקידו, למה משתמשים בו. אם אני שואל, מה המשמעות שכבר ענו לי בעבר? והוסיפה שעלי להימנע גם מסטרסס.
אוה. זה חידוש בעלילה. הייתי מעדכן אותה שאם היא תמציא מזור ללחץ רגשי היא תתעשר יותר מההיא שתמציא אפשרות לאכול כנו חזיר ולרזות, מההוא שימציא משחה מצמיחה שיער, שעובדת. לא כדאי שאעדכן אותה, אין בינינו מקום לאוונטורות כלכליות. וגם לא לכך שאני (די) תופס את עצמי כמי שעל שלל מגרעותיו סטרס לא נמנית. יחסינו לא העמיקו עד לעדכונים אלה.
אז ביררה ‘מה אתה עושה?’
בשלוש מילים – אינני עושה דבר.
ביותר – אינני עושה דבר בעל ערך; אני מכלה את זמני בין להציק, ללבלבל ת’מוח – אי אפשר לכנות את התרועעויותיי החברתיות עם אחרים כ’פגישות’. בשאר הזמן אני מבאס, מפגין, כותב חומרים בלתי קריאים לצריכה עצמית – זו דוגמא ל’בלתי קריא ידידותי ביחס לאחרים, ולהעיק. לא בזה הסדר, בתמהיל ובעצימות משתנה. עושה זאת למחייתי, לא לפרנסתי, איף יו נואו וואט איי מין.
באינסטינקט בסיסי בחרתי לענות “מפגין כל היום” הרי אינלה באמת עניין, רצון, סבלנות ויכולת לעבור לי על ה- CV התעסוקתי.
היא נדלקה, הישירה מבט מבעד משקפיה ושאלה “על מה אתה מפגין?”.
“על מה שקורה כאן.”
“פוליטית?” וידאה.
אישרתי.
היא השילה מעצמה את חלוק הרופאה הווירטואלי, שלא עטתה, וחבשה את מצנפת הפוליטיקאי וחרצה בטון מוכר של ימניים, מהסרעפת, אמירה מחווה עם סימן שאלה בסוף, כלומר חריצה בכסות שאלה:
“שמעת על ביחד? על אחדות?”
“מה זה ביחד ואחדות? להסכים ל-מה שעושים כאן לדמוקרטיה?”
“עכשיו זה לא הזמן להפגין” חרצה “אתם מפלגים” ספקה דיאגנוזה.
קמתי ואמרתי “עכשיו אני מקבל שיעור בדמוקרטיה מיוצאת חבר העמים.” ויצאתי.
ביום שני יש לי תור אצלה אחרי בדיקות. אבוא עם מגן ביצים.
