משך קריאה: 1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
?how are you doing
בבוקר, שאלתי את ג'והן, הנהג הצמוד אלי בגאנה, לשלומו – שיחת חולין כזו, מה העניינים, כזה.
הבוס שלי התעצבן – בעצם עלי, בפועל – על שני כפיפים שלי, שלא הציגו בזמן תוכנית עבודה על נושא מסוים. קרא לשלושתנו לחדרו. שאל אותם מה הם צריכים, 'חשמל ללפ טופים?' יש לו שקעים. 'לאכול?' יש לו ביסקוויטים. 'לשתות?' יש לו בקבוקי מים. הם ביקשו גם לאכול וגם לשתות.
"אנחנו אשכנזים" אמר לי בעברית, "כשאנחנו מציעים לאכול ולשתות אנחנו לא באמת מתכוונים."
ציפיתי לקלישאת מענה תואמת את זו של השאלה.
קיבלתי חזרה פירוט צרות שלא נחנתי ביכולת להכיל; מחלות ילדיו, בנו המפגר, אשתו הקורסת, ושאין מספיק כסף למחייה, לאוכל ולהשכלה.
ואני בטוח שהכל נכון, אני עונה לציניות המתגוננת בפני בקשות כסף.
בצהריים, כשהסיע אותי לאכול שאלתי אותו אם אכל.
שאלה בעייתית, שכן מבחינתי, סטלה, כלבתי, אוכלת, משתינה ומחרבנת כשקובעים לה – מצב בלתי נסבל.
אני מתכוון שאם לא אכל, יכול ללכת לאכול.
הוא ענה "לא" והוסיף "אין לי כסף לאכול."
נתתי לו.
מאז, לא שאלתי יותר.