מסיבת סוף שנה, מוסקבה 2011

משך קריאה: 27 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

פרק 1: זדראסטוֻוייט

פרק 2: גלסנוסט

פרק 3: פרסטרויקה

פרק 4: קולטורה

פרק 5: רבולוציה

פרק 6: איזוויניצה

פרק 7: בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה

פרק 8: קאנייץ

פרק 9: מסיבה

על שוטה ושותים

• תקציב המסיבה – $11,000. מטורף. $157 לראש, בהנחה ש- 70 אנשים יגיעו. 'ברבע מזה מתחתנים' אני צורח כשמציגים לאישורי.
  'זה מה שהעובדים רוצים.' אומרים לי, האולטימה רציו מונדי, שעובדת על בעלים נדיבים ומנהלים באוריינטציה אינטגרטורית – אני.
  מציין בפני כל מי שדברתי איתו שאני לפני חוויה אנתרופולוגית. בדיעבד, הקלישאה מפגרת אחרי המציאות.
• STAKAN. קלאב בסגנון עדות הבארוק. אוליגרכי. בהשראת הרפובליקות האיסלאמיות – שם קוד ל-'לא לטעמיי'. 200 מטר מהכיכר. לא סטרומה. האדומה. מוסקבה.
• הנהג מביא אותי בשעה 7 בערב פנימה, מינוס 15 מעלות בחוץ.
  חצי מהמוזמנים נוכחים. כ- 60 איש בתחילת העשרימים. אוהב את הגילאים האלה: יכולות בוגרים, גבולות של ילדים. לש אותם.
  קוד לבוש: בנים בחליפות. חצי מהבנות, אלה המתנוססות עד 170 מדדות על עקבי 20 סנטים. לעומתן, אלה מעל מטר ושבעים מהדסות על עשרים סנטימטרים עקב.
  נסטיה מהקומפליאנס, שבשגרה נראית כמי שנמלטה זה עתה מלוקיישן של סרט פורנו, כמעט ערומה. בנפתולי נפנופיה אפשר לראות. כלומר אין צורך להציצ. רואים. וזהו. אין דברים כאלה, מציין לעצמי ביובש.
• אני, איטינג דיסאודר שאני, דוחה את ההצעות לאוכל ובעיקר לשתיה. מילא הכבד בפעולה – כבר רגיל המסכן – שאפחית במשהו, במודע, את תשומות תודעתי המתמעטות בפוטנציאל צרות כזה?
  אוסיף ספונטנית לנאום המנהל, שאני גם לא יודע לשחות. ולשתות.
• ב- 8 אני נותן בנאום. 5 עמודים. עבדתי עליו ארבעה לילות. אנגלית מרוססת – כל חצי משפט משהה כדי שאלכס, עוזרתי המצויינת, תתרגם. העברתי לה מראש את הנוסח, מודפס, כולל ההערות הספונטניות כ- 'אני נורא מתרגש. מרוב לחץ נכנסתי לשירותי הנשים'. [פאט ריילי – באון-ליין לא יכולתי לציין שזה שלך, אז. סוגר את הפינה כעת.] לא דחוף לי שבאון-ליין אלכס תתמודד עם האסוציאציות המופרכות שלי, כְּשָלֵי ההתבטאות בעברית בתרגום לאנגלית ומשם לרוסית של מליצות חבוטות על כשלי תחבורת מוסקבה? היא עושה, כך אני מקווה – לא מבין רוסית – עבודה טובה.
  אני מסרב לדבר באמצעות המיקרופון. חשובה לי האותנטיות, מנעד הווליום והאינטונציה הטבעיים. אני רוצה למנוע את מלאכותיות השטחת הטון בשימוש במיקרופון. אם אין שפה, שהטון ושפת הגוף יתמכו, בוא דיקמן, בוא תבחן את שאריות הכריזמטיות־מגנטיות על גילאי ילדיי, ובשפה זרה.
  מדבר על 2010, מטיח בהם את תובנותיי החלודות על גורמי מוטיבציה, ומסיים על 2011. מנסה לבנות מסר נוסח מאיר שלו, הם הרי רוסים, דוסטוייבסקי, וזה – ריבוי רבדים; כל שומע יקח מה שאליו מותנה. שהרוב יקחו את היעדים המספריים שאינם ניתנים לפרשנות. השאר – את היתר. או שלא.
  שותל דאחקות. ההלצות אינן כדי להצחיק; אלה חיוויים אינסטרומנטליים לבקרה על רמת המעקב והקשב. הם מגחקים – בין מגחכים לצוחקים, במקומות הנכונים. ישנן תגובות לכפלי המשמעויות, והרמות ידיים לשאלות. הוספתי שאני לא יודע לשחות. ולא לשתות. כדי שלא יציעו, למנוע גילויי קרבה וחיבה מזוייפים ומיותרים לי – את האינטראקציות הנבובות של 'בוא אשקה אותך ואתה אותי'. ו-כן, שמעתי, שמעתי, ו-לא, באטימותי אני לא מאמין שישנן תרבויות בהן 'נגעלבים' שלא שותים איתם. ואם כן נפגעים – אחלה וסבבה, שיפגעו, עלי, אני החננה.
  לקראת סוף הנאום אני מתבאס. השוס לא מספיק שוס. האימפקט לא ממש עבד, חלושששש, מדיייי. אולי ארוך מדיי. לא יודע.
  אני מנער בחמיצות נרגנת את מחמאות העידוד והתמיכה שמורעפות על ידי מקורביי – גם לסטאלין מחאו כפיים ארוכות. כיוונתי ליותר. את הפוסט מורטם אשמור לגופה שתתקרר.
• "אין להם מה לאכול, אבל לרקוד הם יודעים" היה אומר אביו של ידידי הנערץ בעת שידור תמונות מהקרנבל של ריו בחדשות רשות השידור.
  "הרומנים יודעים לעשות שמייח" היתה מכריזה אמי.
  הרוסים שלי יודעים לחגוג: מחלקים את התכנים להפסקות מתודיות בהן אוכלים שפע מוגזם של אוכל ושוטפים בשפע לא מספק של אלכוהול.
• כל צוות מציג תכנית אמנותית. הצוות הראשון מחקה דמויות מפתח.
  מה רבה שמחתי שויטלי קמלין, ליצן שמנמן ודחוס המאיים להתפוצץ מבגדיו המתפקעים, אותו אני מחקה במשרדי בהליכתו הדובית והמתנודדת, לא מקפח אותי; הוא מרכיב משקפי היפסטרים, מפשיל את חולצתו מתוככי מכנסיו א-לה סטייל כותב שורות אלה בתלבושת נאומי הבוקר שאני משפריץ עליהם, ולקול געיות הנוכחים הוא מכניס לי, בהתיזו אנגלית מרוסקת שברי מלים.
  רגע, מה, הוא מסתלבט עלי? לא, כי אם כן – שימשיך. בכל מקרה עלי לרשום אותו למועדון האווזים, אלה שמתעאווזים עלי, וגם וכמו כן עלי לעדכן אותו שלמצער, האנגלית הרופסת שלי לא ממש ולא באמת הרבה יותר טובה מלהגיו שלו. לאחר מכן, הוא מתנודד אלי בהליכתו האופיינית שכעת מוקצנת באדי אלכוהול, מוודא אם 'טו דו ביי?', 'אלעס אין אורדנונג?', או, 'הכל בסדר?', שאני לא יודע להגיד או להבין ברוסית. בכל מקרה והכוח אני מבהיר לו שהכל מצויין מאוד ביותר, מבחינתי. מת על זה שמסתלבטים עלי, ואף חוסך ממנו את התובנה שמי שאוהב שמסתלבטים עליו מיישם את התצורה הגבוהה ביותר של התנשאות. בעברית לא מצליח להעביר את זה, אז ברוסית?
• תכנית האוסקר, כמו שהם קוראים לתכנית האמנותית, מתחילה. קטיגוריות בהן מתחרים העובדים היתולית, ועם זאת תחרותיות רצינית עד אימה. פחד. אני יש לי מה לומר על היעדר ההומור המקומי כאן והרוסי בכלל, ואחסוך. המנצח יצויין, יקבל פסלון עם שמו חרוט. גראצ'ה התלונן עלי בעבר בפני הבעלים, שאני לא מציין טקסית את עשייתם.
  משעשע. תוך כדי, אלכסיי איש ה- HR המארגן, נזכר שאין מי שידבר בשבחו של גראצ'ה, ראש הצוות המצטיין. הוא שואל אם אסכים. אני מסכים. בטח מסכים. לשם כך עטיתי עלי חליפה וקשרתי עניבה, לא?
  אני מבטיח להם שאדבר כעת אף יותר מאשר קודם.
  ראשית, אני מודה להם שכובדתי בחיקוי. מצביע על גראצ'ה, הגרסה הארמנית של ברוטוס, ההוא מפופאי, בדמות המאצ'ו הגברי הקלאסי. אך, בעוד הגברים מתאפיינים במעטה קשוח, קריספי ומתפצח בקלות מבחוץ הם רכים מבפנים. גראצ'ה שלנו, שיום יום טוחן אותי באפס אנגלית בקול משי ואינטונציית קשמיר בבקשות שזוכות לתשובות שנחלקות בין 'לא יכול' ל'לא מוכן' להיענות להן, ניחן גם באיכויות נשיות של רוך מבחוץ ונוקשות צור מבפנים. הוא נמנה על ז'אנר כמה ממכריי להם אני אומר שהם 'נקבה עם שק אשכים שעיר'.
• התכנית מתקדמת. החקיינים של גראצ'ה והראפרים של איגור מתחרים ראש בראש. צוות השופטים, אני ביניהם, מניפים את הציונים. בהפסקה אולגה נוביקובה שקיבלה את עיטור זו שהביאה את סך החוזים הגדול ביותר בחברה, מתמקחת למה נתתי לצוות שלה ציון 4 ולא 5.
  הם לא מקבלים 'לא' כתשובה. כן אני יודע שזו קלישאה מוכרת. אז זהו, פה זו מציאות השרדותית. הם לא היו מסוגלים לשרוד את פרנסתם כאנשי מכירות מהקצה הרע של הז'אנר אם היו מקבלים תשובה שלילית. אם מוסיפים על כך את הקשיחות האינהרנטית הסובייטית…
  שיוויון בין הצוותים. אני מציע שובר שיוויון לפי רמת רעש מחיאות הכפיים לשמע שם של כל צוות. איגור לוקח, ואנחנו זוכים לביצוע חוזר של הראפ עלי.
• ממשיכים בקריוקי. רוקדים. עניין של טעמים – הבנות רוקדות בתנועות גסות, חדות, פרובוקטיביות, מוגזמות, בוטות, חסרות חן, כצ'יר לידרס לפני קהל, מחקות את איליין בניס, כאילו. זה לא הם, זה אני. מה אני מבין בריקוד? well, לא הרבה. עניין של העדפות. אחרי מועדון שחורים שחוויתי בעיר שכוחת־אל ונטולת לובן בדרום אפריקה – East London כמה חודשים קודם, כנראה, כל מוכרחיםלהיותשמייח בקלאב פוסט סובייטי ייראה לי אילייני. ובכל זאת, הנעורים, מחלה שנרפאים ממנה, אז זה בכל זאת עם החן הלוקאלי שלהם.
  מזמינים אותי, אותי? לרקוד. אני הרי פארטי פופר ידוע. שאחרב גם מסיבות רוסיות? אין מצב.
  שמייח במוסקבה. תם פרק א' של המסיבה. ה- Par הראשון.
• פרק ב'. ה- ty. הם שותים. כאילו. לא כאילו. הם שודים. לא מכיר דברים כאלה. מקבל חיווי שהמים והקולה נגמרו, שחצי ליטר וויסקי איכותי לראש לא מספיק. באחת עשרה וחצי נשלחות אלי משלחות בראשות רומן, המנהל הבכיר שלהם, שמשיאות לי עצות ידידותיות ונדיבות להתגבר על פאשלת אזילת הנוזלים, פאדיחת האין מספיק, פשע המחסור שדינו קשה ומחילה לו אין, ברכישה נוספת, לפני שכולם יידעו שהוויסקי נזול אזל. כן, קטע של תרבות – פאדיחה שהאלכוהול הנוזל כמים אוזל.
  כדי שלא אחזור על מה שהייתי אומר לאמי – שאם הייתי חכם לפני המעשה כמוה לאחריו – מצבי היה טוב יותר, כשהראו לי את תכנית המסיבה הזהרתי, שלא אשלם רובל אקסטרא על הננקב. על כלום. לא מוכן להיות על המנגל. שיוודאו מראש. הריטה שבי – אמי האהובה – מתעורר, לא מוציאים ממני מה שלא התכוונתי לתת. איש האייטש. אר. נבוך. עוד ברוסיה וברומניה הוא ניהל משמרות בקזינואי מוסקבה ובוקרשט. לא האמין שיצרכו את הכמות שרכש.
  כמה עולה בקבוק? אני עוטה את ארשת הביצועיסט הפותרן. 7,500 רובל מבשרים לי. יעני $250, לבקבוק? אני מוודא. כן, הם מנידים את ראשם בצער ובהשתתפות. וויסקי איכותי מסבירים לי שתייני הספירט.
  שלאק! הטראפ הקלאסי מופעל עלי. אני על המנגל. כנראה שזה נראה עלי. יותר משלושה מבררים 'אתה נהנה?' מתאפק לענות 'ככלה ביום חופתה', שכן, כנראה הכעס ניכר עלי. אין בי, מחד, את הנדיבות הקולית הזו, הזורמת של 'יאללה בסבבה', שכולם ייהנו, ולא את הרתיעה מהעימות, מאידך.
  בשיחות עם בעלי החברה אני חוזר ש"לצערי, כסף אני לא מבטיח לייצר מהכנסות – אלא, ממניעת הוצאות מיותרות."
  איפה תקרת ההוצאה? אני מברר עם ה- HR לתחימת סף ההוצאה, להערכת הסיכונים. הוא מושך בחוסר אונים בכתפיו. מבחינתי, שיתייבשו. שיאבדו נוזלים. לא מוכן.
  הצורך, כזכור, הוא אם כל הפתרונות: מבשרים לי חגיגית שהחדשות הטובות הן שהמקום, בטובו, יחייב אותנו במחירי ספק, 6,000 רובל לשלושה בקבוקים. שלושה בפחות ממחיר אחד. משתווקים עלי.
  האשכנזיות, חוסר האמונה וחפותי מאינטליגנציה רגשית מתכנסים יחד בועטים בשווקנים, ומתמקדים במחיר – שלא יספרו לי מה מקור הסחורה ושלא יביאו לי את ה'אחי, תאמין לי, לי זה עולה יותר.' רוכש.
• וזו רק ההתחלה.
  עומק מרבצי הספות סביב הקירות לא מאפשר ישיבה נוחה. המשענת רחוקה מדי מכדי לאפשר השענות מצד אחד והנחת רגליים על הריצפה. קונספט ישבה שאינני מכיר ורוֹוֶח בקלאבים מוסקבאיים. כעת אני מבין למה. עיצובן מיועד לשריעת גופות ממוטטות אלכוהול, שכעת מציפות אותן.
  על אחת מהן, מחוץ לשני חדרי המסיבה שלנו, רואה מישהי מתייפחת. אלכסיי HR לידה. אני מוודא שהיא משלנו. וואלה.
  היא מליטה – וואחד פועל, שנים חיפשתי היכן לתחוב אותו – את פניה בכפותיה בנחישות שאינני מצליח לזהותה. בהמשך – כן; השבוע, בקורס הניו קאמרס ציינתי לעצמי, שהילדה הזו הייתה יכולה להיות נאה, אלמלא האף; מצדו המזרחי נראה חוטם נורמטיבי לכל דבר ועניין. ממערב, הנחיר השמאלי בדפורמציה שאני לא סגור על האם בדרך הטבע. כלומר מזהה אסתטיקה בחוטמים דיסהרמוניים וא-סימטריים, אך שלה – חוצה את גבולות הטעם הטוב* – טעמי שלי כמובן.
  * אמנע כאן מהתמרת תעוקה פרסונלית לאידאולוגיה אוניברסלית ולפרט את טעמיי האישיים שהם ה'טעם הטוב'.
  אני מתעניין אצל האייטש. אר. "מה קרה?" "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" מוודא, דואג ברגישות לחוסני. "בהחלט" משיב לו מניה וביה. מסתבר, שאנשי האחזקה איתרו נזילת מים משירותי הנשים. הם פרצו לשם כדי לחזות ביקירתנו שלנו, מחמל נפשנו, בת יוספה פורת, ישובה על ארטיום, בתנוחה שלא משתמעת ולו לפן אחד, כמו שמתבטאת אחותי, כשהאסלה מנותקת מתושבתה, אחרת איך, הן, הן הנערה והן האסלה, ידהרו בקצב ויגיעו למחוז חפצן?
  יפה, העניינים מתחממים. מה הבעיה? אני תמה. המקום מחייב 5,000 על נזק, מסביר לי בסבלנות. לארטיום אין כסף, השומרים לא נותנים לו ללכת הביתה. ו-למה לשלוח את גיבור השעה, אושיית התרבות, נושא הנערה, נשוא הקנאה הביתה? אני מתפלא. חראשו, משלם חמישיה, מוודא שיקחו לנפקן מהמשכורת. ועל הדרך אני מחוייב על 20 כוסות, שנשברו להן מעצמן, ככה וולונטרית בלהט הפאן.
• ואז, קיריל מכיר לי את החברה שלו, שמסתננת פנימה ויחד עימה עוד כמה מרעיו. ומרעיו. הוא שואל אותי אם יש בעיה שהם בפנים. אני משיב לו שלא. הוא שואל אותי שוב. אני מבין שאולי בעצם כן. אני מציע שאלך לשאול את האייטש. אר. קיריל מתחנן לא, לא, לא הוא. אז ברור לי ש Houston we have a problem here.
  בחתירה לסדר, בתפישה התרבותית, יש משמעות למלה. קיריל מנסה לקבל את ה'אין בעיה' הראשוני מקדמי ולחשק אותי, את עצמו, את הסיטואציה, כך שהוא יהיה בסדר, ואין חזרה. מוכר מכל מקום, רווח אצל ילדים, שם ברוסיה, זה אופייני, חלק מתרבות.
  הסובייטים, ניסו לגהץ אותם מעמדית כל כך, שכל יישותם מוכוונת להתמודד עם רצונם להיבדל. איגור מסביר לי בשש מלים שאלה פרום דה סטריט, ואסור לנו לתת להם להיכנס. אני מקבל החלטה – החוצה! חש שיש איזשהו רספקט אלי אישית, מתוקף גילי הכפול/ מעמדי/ זרותי/ קרחתי – לאף אחד אין את הפריזורה שלי/ בהיקת חולצתי הלבנה שנלבשה לראשונה לקראת האירוע עם העניבה חמורת הצבע האפור כהה/ אישיותי הכריזמטית מגנטית לשעבר – ניתן למחוק את המיותר. מתוך כך אני פונה בגינונים של שומר בארים סובייטי למסתננים: "סורי, פליז אאוט. נאו!" הם, המסתננים, שואלים אם הם יכולים לקחת את האלכוהול המשלים שרכשתי. אני מתפעל מהתעוזה ומשיב רוסית, הפעם רהוטה: "נייט!" אבל ללא ה'בלאט' או ה'קיבינימט'.
• והיא, דאשה, אז עוד לא ידעתי את שמה, וגם כעת לא זוכר קיצור של מה זה, זאת אדע לימים, בעצם, ללילות, כלומר בהמשך, בשלה – מתייפחת. וואלאק, כמה אפשר? וראבאק, לא מבין על מה היא מתייפחת, שעות. מה, היא לא גמרה? כלומר סיימה? עלות התיקון מושתת על ארטיום, לא עליה. יכול להיות שהפמיניסטית עולת הימים, יורדת הלילות, מתרעמת על אי־השיוויון, שלא נתנו לה לשלם? מעלה את האפשרות שאולי כואב לה – כלומר, יכול להיות שנצבט לה טוסיק בין אסלה לקרש? היא פוכרת [אח, עוד פועל שיוצא מהארון] את אצבעותיה וממוללת את סידור התפילה, מניח שזה לא – במאה ה-20 הרגו להם את אלוהים. עם זאת הכמיהה שלהם לצרוך, לזהות ארגון קוסמי, סדר גורלי, לא שככה – אז מסתבר שמה שחשדתי כמחזור תפילות פרבוסלאבי הוא סידור הרכבות שלה. מסכם עם האייטש. אר. שהיא כנראה… נבוכה. מתביישת. נֶבֶּשְקוּ.
  היא לא הולכת. "היא בהמתנה לרכבת הבוקר. היא בת 20. וגרה מחוץ לעיר." אלכסיי מתרגם לי את המציאות.
• ו-העניינים מתחממים עוד. כלומר הגרבג' טיים מתלהט. רומן ששוכר לשתיה ושותה לשוכרה, נכנס לתפקיד מיסטר הייד: הוא מזדקף נהיה איטי יותר, לואט את תנועותיו, ולא זוכר אם מעמת את החיפוש או מחפש את העימות.
  יש להם, בחיי, את תנוחת העמידה, הקרובה מדיי האחד לשני, בה הם מריחים את הבל האלכוהול הנידף במקרה הרע, וברע אף יותר את באשת קלקול העיכול או ניחוח החניכיים הלקויות של בר הפלוגתא. וכל זאת, בישירות מבע ללבן של העיניים, במרחק אינץ' יחיד מחוטמו של היריב.
  ואני תוהה, איך ברגע האמת והצורך אני אעשה זאת? איך אצליח, נמוך מכולם בראש, נשימתי הבאושה תמיט חרפה על המעמד, ראייתי הלוקה תצריך הרמת צוואר ורטיקאלו־גרוטסקית נוסח אריק בנאדו, וזאת כדי להתכוונן לאטֶרלית למרחב הצר של תעלת הקריאה המולטיפוקלית של משקפיי?
  כשרומן שלנו גומר להציק לדי. ג'יי.אית רק כאשר הסקיוריטי של המקום מנהל איתו מגע, בשלב זה עיניים, קרוב, והסקיוריטי שלנו מהמשרד מפריד ביניהם. רומן פונה להראות לדמיטרי האקאונטנט לשעבר שבא לכבד אותנו בנוכחותו, מי כאן הגבר, שלא יתעסק עם יאנה האקאונטנט לשעבר-עבר, שהיא באמת, אבל באמת ולגמרי פצצת עולם, וכעת היא בחסות רומן. כך אני מקבל תרגום לגופו של עניין מתוך הריאליטי המוקרן לפני. האייטש. אר. משלח את דמיטרי לביתו, ואני רושם לעצמי שעלי להתנצל בפניו.
• 3:00, ידיים חמדניות נשלחות לעבר בקבוקי הג'וני ווקר שרכשנו אקסטרא. בנחישות של אמא דובה המגוננת על חלב-גוריה, אני מסרב לכל מי – לפחות תריסר נסיונות, לחמוד את זוג הווקרים שבידיי. כולל נסיונות מגע: אשכרה לקחת לי מהיד.
  נרשם תחילתו של עימות של פאשה עם המלצר שרוצה לחייב אותו על הקולה האישית שהזמין, שכן הכללית נגמרה. גופות מכורבלות, מתרבות, מעטרות בחוסר חן את הספות שמיועדות מראש לאכלסן. מין בילוי שכזה, שבבורותי התרבותית לא מצליח לשוות לו נופך של חן. שאר הגופות מתגפפות בנחישות ש-יאה, לטעמי הבומר שלי, לחדרי שינה.
  זהו, אני פוקד על האייטש. אר. "קאט." לתמיהתו, כך מסתבר, הוא שבוי בקונצפט הטריוויאלי, שכמו שאין עשן בלי אש, אין מסיבה רוסית ללא תגרות. הוא לא שמע על פתרון הקשר הגורדי – חיתוך. "קאט!", אני חוזר בסמכותיות של טלי סבאלאס מקוז'אק, גארבג' טיים. כולם הביתה. "אנד נאו!" במהלך הפינוי נרשמות דחיפות קלות בין אנשינו לסקיורטי המקומי, תהליך הקאט הוא אכן תהליך ולא תהריץ – לפחות 20 דקות לוקח לקלף את כולם. אני מתנצל בפני ההנהלה המקומית.
  בדרך, שולח את האייטש. אר. לדאשינקה הבוכיה ואומר לו "תגיד לה שיש לי שני חדרים בבית היא יכולה לישון באחד" ובמקביל ממשיך לדחוק את הפינוי.
  בחוץ, האייטש. אר. וקיריל מיישמים את תנוחות הקרב, שכן קיריל, עוד באירופה, כלומר במשרד, מייחס כמה מצרותיו לעוינות ההדדית עם אלכסיי. הם נותנים אחד לשני את המבט ממרחק אפס. מרעיפים השני לאחד את מילות הקרב השגורות למעמדים אלה. כשקיריל שם עלי את המעיל שלו ואלכסיי את התיק, אני מפריד ביניהם במגע. איגור ודמויות נוספות מצטרפות להפרדה במיומנות ונחישות, וגורעים ממני, הזר שלא מבין את התרבות, שמשתלב בסיטואציה אותנטית כהשתלב המגדלור הזוהר בעלטת האפילה, את התענוג המפוקפק של בטישת אוויר בידיים נואשות, חסרות קואורדינציה, מעוררות חמלה תוך צווחות גוערות באנגלית מבאסת שמחות, מחרבת מסיבות.
• במכוניתו של אלכסיי, איש הסקיוריטי ודאשה מצטרפים. ב- 4:00, בדרכנו לביתי, אחרי שמעניק לסקיוריטי את האודים מוצלים מאש – הג'וני ווקרים, אני שולח לבעל הבית המקומי הודעת טקסט: Party is over. Ok.
• יורדים מאלכסיי ליד ביתי. שואל לשמה – דאשה, משיבה בביישנות, מדדה על מסמרי עקביה על הקרח, מטר ימינה ואחורה ממני. מגיעים לדירתי בשתיקה. בעודה חולצת את עקביה, אני מניח מגבת בחדר שמייעד לה, מותיר אותה להתמודד עם פריסת הסדינים, ופונה להתרסק על מיטתי.
  מוטרד. מגלגל את המאורעות. לפי סדר, ערכית, תרבותית, מהסוף להתחלה. פתאום נבעט ומתבעת – מה אם פתאום יופיעו חבורת אנשים חבושי כובעי קצינים ענקיים ויאשימו אותי באונס? גם נכנסה עם ארטיום לחדר שבדרך כלל נכנסים אליו לבד, גם שברה את האסלה, גם נתפסה על רטוב, גם אין לה לאן לחזור. ואני סופח את צרור התקלות האלה אלי? למרחבי האישי?
  התבלבלתי. תקלה. שיקול דעת לקוי. יכולות בדגרדציה. אפילו את האלכוהול אני לא יכול להאשים בטפשותי.
• אני מתעורר, ב- 10 ומשהו. שומע את נוכחותה. מפריעה לי לארגוניזציית הבוקר
  – מה שחסרי מיומנות הגדרה מכנים טקסים, בְּבלבלם אלמנטים עם הסמלה בפעולות שגרה חוזרות על עצמן – להלן רוטינות.
  ולי זה מביא לי רעיון. אני מהדס מעדנות לשירותים קצרים עם הפיז'מה המאגניבה שרכשתי בפאריז
  – מאורע משמעותי, שכן אלה תכריכי מיטה שרכשתי לראשונה בחיי. בשנות ה-60 ישנתי עם אלה ששרה'לה הלפרין, השכנה מאילת העבירה לי מבנה, אפי הלפרין, המבוגר ממני בעשור. לפני כן עם חיתול, מאז – נטול.
  מברך אותה "דוברה אוטרה", מצפה שתחמיא לי על האחלה פיג'מה – סתאאאאם, ומטלפן לאייטש. אר. לפי הצלצול הצרוד וקולו המתמשך, ולהיפך, אני מבין שמעיר אותו. לא נורא, מברך אותו, ומבקש ממנו שיברר איתה את תכניותיה להמשך, ושיוודא איתה שלא נגעתי בה.
  ווט דו יו מין? הוא לא מבין. אני חוזר על בקשתי "אסק הר איף איי טאצ'ד הר." אני חוזר. מעביר אליה את השפופרת (שפופרת, עכשיו מאיפה?) שומע דיבור חפוז שלה, שתיקה, שאלה של לא מבינה, ואת ההיפוך המקביל של דא, דא, דא רק בלא. היא מביאה לי "ספסיבה" חפוז ומבוייש ויוצאת.
• חצי שעה עד שהנהג יגיע לאסוף אותי למשרד. בנסיעה אני מדווח לבעלים המקומי בקצרה. גם הוא שבוי בקונצפט הברזל שמסיבה-אלכוהול-חופשי-תגרות, ברוסיה, זה כמו פיצה עם גבינה צהובה – בלתי נמנע ולא ניתן להפרדה.
  בבורותי האנתרופולוגית, בהתנשאותי התרבותית, אני לא מבין למה לספק לחתני השמחה אלכוהול ללא סוף ובלי תחימת קץ מוגדר לאירוע. לא יודע אם אני אערוך את המסיבה הבאה, אני מבטיח לאיש הטוב, אם כן – זה יהיה אחרת. נוסח האחד במאי בקולחוז: רק Par, והיתרה tee.
  והוא, וֶולודיה אחד משני בעלי הבית, למוד הניסיון, בוגר התרבות, הוא בכלל שמייח ומופתע משהו, מהעובדה שהמשטרה לא נקראה. הוא הרי בקרב עמו יושב. ומאידך אין לדעת אילו התרחשויות נוספות היו כשהפלגנו מהמקום לעבר הזריחה.
• בנאום הבוקר הבא במשרד, בחלק הראשון שאלתי איך היה. קבלתי תגובות צוהלות, החמאתי, הודיתי, מסיבה פצצה.
  ואז בחלק השני, התהפכתי עליהם – חרבן מסיבות: "כזכור אני לא יודע לשחות" בבחינת בגד ים שהוזכר במערכה הראשונה יישלף בשלישית "אז אני לא שוחה." שיתפתי בתובנותיי העמוקות, כלומר המעיקות, "ומכיוון שאני לא יודע לשתות, אני לא שותה. אתם לימדתם אותי שרובכם, כמוני, לא יודעים לשתות, לא נורא. ושותים – איום ונורא." מעליב אותם, משחק להם יאנוש קורצ'אק, המורה שמילקיהו, מכוון לפגוע להם בגאווה השתיינית, באושיות כבוד ותפישת ערך עצמי.
• הכל פאטרן. הכל. מה שאנחנו רואים ומצרפים, ומאורעות יחידניים גם אם איננו יודעים לשייך אותם לאחרים ליצירת הפאטרן.
  הם, אני, הסיטואציה. אין פרט הנמלט מהפאטרן.
  כמו הפיזיקה, שגם אם איננו מודעים לכוחותיה – פועלת, כן הסוציולוגיה, וההתניות האישיות.
  כל שיניי, ספורות, בפי, בינתיים, עד להודעה חדשה.
• בחיאלוהימבספרהתורה, לא הכחדתי/ הוספתי דבר.
• נ.ב. #1
  מסתבר ש 1: קיבלנו טלפון מהקלאב. נאסטיה קומפליאנס, היא הרי נערת קלאבים ידועה, הטרידה את המועדון בתביעה לקבל מעשר מההכנסות. והתפטרה. עברה למתחרים.
• נ.ב. #2
  מסתבר ש 2: אלכסי, איש ה- HR, מפיק המסיבה בפועל, בעימות מילולי מול קיריל שהטיח באלכסיי האשמות על קבלת טובות הנאה מקיום המסיבה, לא טמן ידו בצלחת. בפועל הוא תחב את שתיהן בסט אבחות רצופות – הוא לוחם קראטה – בכיוון קיבתו הדוויה של קיריל, שאותו לפטר היה כמו להסיר שיער מהביצים. בשעווה.

ינואר 2011