מוטי קירשנבאום מת.
מעורר קנאה, את קנאתי- בחייו ובמותו היווה, שילוב נפלא של תוכן, משמעות ופאן.
בחייו עשה דברים ענקיים בתחומים הכי מעניינים (אותי) שיש, ומותו היה פחות מיממה מהגשת תוכניתו האחרונה- נפלא!
מבחינתי, בבורותי, היה מפיק ניקוי ראש, במאי התכניות הפחות חזקות של הגשש החיוור, שיחת ספורט עם מולי שפירא בימי ששי, וחצי מלונדון וקירשנבאום.
מיעטתי לצפות בתכנית, עד לחדשיים האחרונים, אז השתדלתי לא להחמיץ.
את ירון לונדון, אם אתבטא לא-פוליטקלי-קורקט אני מעריץ – מה שהייתי שמייח להיות אם הייתי גדול; הוורבליות, העומק, ההומור – מפרק אותי.
אינני מכיר מי שחולק אתי תפישות עולם שלו באופן חופף יותר.
מבחינתי, התוספת של מוטי קירשנבאום לתוכניתם הייתה נפלאה, במובן שירון לונדון הרחפן משהו, החג בספירות על, ברבדים מוספים, בהטלות ספייק נחרצות, ובנחרצות מטילה ספייק, הוביל את השידור, ולעיתים ברח ממנו, למעופים ארוכי טווח.
ואז מתערב מוטי, שאף הוא מגזע האחאנא"ר – הוא מת אז לא צריך את התנצלותי על שאני כונס אותו למועדון המפוקפק – ארצי, מחובר לקרקע, לא מתנחמד, לא מתכנס, וצורייח על נפוח עם רטוריקה שהוא 'אידיוט' או 'שקרן' תלוי בסיטואציה, לוקח על עצמו את העבודה השחורה שכל בעלי המלים המתוקות נמנעים מסיבותיהם הטובות לעשות.
קירשנבאום לא השתמש במינוחים 'אידיוט' או 'שקרן' ועם זאת נראה לי, שאי אפשר היה לפרש את כוונתו אחרת, כשהגיב בזעם על רטוריקה נמוכה, דיאלקטיקה שגויה אופיינית.
לתפישותיו שותפים, לפי התפלגות הכנסת, להערכתי, פחות מ- 5% מהאוכלוסיה.
עם זאת, להערכתי, האיש אהוד ומוערך אצל הרבה יותר, כולל על ידי מי שמוטי קירשנבאום עצמו בז לתפישות עולמם –
- הוא, ממרום בטחונו, עשה את עבודת הבריון שלא פחד להכנס ולבוז לבעלי שררה סופחי כבוד,
- היה לו הומור בסיסי, סרקזם שפועל כל הזמן, אירוניה מטילה ספק,
- קירשנבאום הבין את העוצמה המתנשאת של ההומור העצמי, שפירק את יריביו מתחמושתם.
