משך קריאה: 21 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
מניין הכל התחיל
לערכי הרכיבה הדו-גלגלית
ינקות
RENAULT 4 CV, קאטרשבו, פולקע
היה היתה המכונית הראשונה שנטמעה בתודעתי המתהווית.
נדמה לי שהיתה בז' דלוח כזה. ואולי לא זוכר אלא מתווך הטמעת זיכרון אחרים. לא חושב שיש את מי לשאול.
לא זוכר מה קדם לה, אולי איזה אוסטין.
יש לי זיכרון גרפי, ואולי דז'ה וו, או שמא התמרת חווייה מסופרת למיצוק חוויה שקרתה, שאבי נוהג מאורט חולון בסיבוב משדרות ירושלים שמאלה לרחוב סוקולוב, מישהו מהמורים במושב לימינו, ואני במושב האחורי-ימני נשען על הדלת. זו, וולונטרית, נפתחת ואני צונייח אֱלי חוץ, בואכה אספלט. אבי הגיבור פושט את ידו הימנית ומושה אותי באחיזתו את רגלי השמאלית, שולה אותי פנימה.
נשבע. כלומר, הסיפור אמיתי. באתוס המשפחתי.
מה שלא בטוח הוא שאני זוכר את שאירע איפשהו בהיותי בין שנתיים לשלוש.
לאחר הקאטר שבו הייתה לנו דופין- Renault Dauphine לבנה, אותה זוכר זוכר גם זוכר, חונה ברחוב השומר 1.
אצל סבא וסבתא שלי, בחצר שלום עליכם 6 רמלה, היה הגה של אוטובוס. זוכר את תחושת הפסלסטיק התכלכל המדמה מרקם גיאומטרי, מתקלף מעל בסיס צבע יסוד לבן וכתמי אפור.
באילת זוכר את הגה הצעצוע ששיחקתי איתו בים, כשמשום מה שמטתי אותו, ואבי בבגד ים כחול כהה מאחור ומשבצות אדמות כהות וכחול מלפנים, ואחותי טרום בת המצווה, שלא ידעו לשחות מותחים את אבריהם בניסיון נואל למשותו.
Simca 1000, 1965, כניסה
ב-1965 אבי רכש סימקה כחולה מטאלית ממי שזכה בה בהגרלת מפעל הפייס.
מכונית משפחתית מעמד ביניים. שלנו, 230-802, הייתה מXימה, כחולה מטואלית.
לאיציק, העבריין, הבעל של כוכבה, היה Lark Studebaker הסטנדרטי בלבן. אבא של כוכבה היה סוהר ולא היה לו להחזיר, שנים, את 50 הלירות שלווה מאבא שלי. לקצין חיל האוויר שהיה מפקד הנ.מ. בחיל האוויר היה ירוק זית דור שלישי, קומנדר. לאשת הקצין, שאמי אמרה עליה שבעלה הוא קצין בכיר בצבא ובבית היא הגנרלית – כמו שצריך, היה BMW Isetta עם דלת אחת.
עם הסימקה ירדנו לאילת. היינו עולים בכל סוכות, חנוכה, פסח וחופש גדול לצפון, לדירה בחולון, ישנים על מיטות סוכנות, בד ללא מזרון הייתה המיטה שלי, סוחבים על הגגון את שולחן האוכל, הפוך, ונשאלים אם זה ציוד קשר.
דוד זיגי
בדרך לאילת, היינו עוצרים אצל דוד זיגי, אשר, זיגברט, ודודה סופי- מבוטא זְזסופי, בבאר שבע.
הוא היה נאה, עם בלורית שופעת ומטופחת, הומור, וביקורתיות מושחזת, עם ידיים טובות וחן רב. עדין.
לא יודע אם תכונות עוברות גנטית, באלכסון או בכלל בצפייה ושיעתוק. בכל מקרה אני מזהה אצל שנינו היעדר מעשיות וחיבה לרומנטיזציה מכנית, מוטורית, מותגית. מניח שספחתי, הושפעתי, מאהבתי אליו והמשעות שהשקיע בי. הוא לא היה מעשי ואופטימייזר כהוריי. כן הותנה למחשבה רציונלית שמפרקת את החיבה לרצון או תשוקה מסוימים.
דודיי גרו ב'שכונה ה' לדוגמא'. המשעולים, בנייה ניסיונית, הסגנון הברוטאלי, 'מרקם שטיח', אדריכלות לא שגרתית, חומרי בנייה חשופים, חדשנות אקספרימנטלית שהתאימה לדודי האנין, המתעניין. אלה, השכונה והדוד, במיוחד בלטו לאור האפרוריות, הצהבהבת, הפרקטיקה, הבערות שהקיפה את המרחב. הוא התפעל משכונתו, הפתרונות ההנדסיים של משעול פסמון המדבר 43, מבניין רבע הקילומטר, מבית הכנסת שנבנה מיציקת בטון על בלון מתנפח.
את הסיגריות, ביטא במלרע מודגש, וכן את מקטרותיו האיכותיות והטבק המסוים הצית עם אחד ממציתי ה-Ronson ליומיום, או ה Dupont וה Colibri שאסף. הוא היה שואף ארבע צופים, אבל כל אחד ארוך א ר ו ך.
דוד זיגי, היה רומנטיקן, עד כמה שחייו הצנועים בבאר שבע אפשרו, או מנעו את מימוש הסנטימנט. חשף אותי לפיינשמֶעקֶערִיָאדַת מותגי איכות הידועים למי שמתעניין בהם; שעוני Jeager LeCoultre Memovox, פטיפונים של Garrard, מצלמות Leica, דמיס רוסוס, תקליטי חזנות, כאלה.
לא ידעתי להגדיר אז, היום- אלה המותגים עם שני רבדים:
1. איכות יצור אינהרנטית שאמורה לאפשר לפונקציונליות המכנית לתפקד לטווח ארוך. מתוך כך הפריט האיכותי יקר, ועל כך נוסף הרובד היוקרתי. עם זאת,
2. על מי שמגיע למוצרים אלה, לעבור סף כלשהו של עניין, ידע, הקשר תרבותי, ואז סופח את הילת ה'מבין', הפיינשמעקער, שכן מחפש את אותם מוצרי איכות בריבוי דיסציפלינות.
זה סוג אנינות שצרכני Mercedes, Rolex, Prada אמצו מן המוכן, סף כניסה של הינף ממון על מצע התנייה חברתית, לא מתוך הבנת התוכן.
אהבתי את הסנוביאדה המתנשאת הזו. מאז ועד היום. את צריכת האיכות מתוך הכרת האיכויות הפחות נגישות לעין כל.
לדוד זיגי, בתחילת שנות ה- 60, הייתה אופל רקורד 1956, אפורה, עם הגה בהיר מחומרים שכבר לא עושים וצופר של טבעת כרום פנימית על ההגה.
בשיחותיהם אז, לא ידעתי לתמלל את השוני המהותי ביניהם;
אבי היה סקרן, חדשן. דברו שלסימקה יש 'הגה מסרק'.
אבי הסתפק בזריקת הגירוי, ההתפעלות, האינסטינקט לנסות, אימוץ החידוש, בהמשגת התפישה המילולית. היישום, ההבנה היו צדדים חזקים פחות. בשל אי-סדירות השכלתו – בסוף היה PHD, הוא לא הבין את קונספט השברים החשבונאיים. עם זאת, הייתה לו אינטואיציה לידע, ספרייה ענקית, תאווה לרכישת ספרים – היה ניצב מחוץ לדלת הכניסה במכנסיים קצרים ללא חולצה, בכפכפי עץ, מרפרף על טקסטים, ליד פסקאות מסוימות היה מסמן ב- x. לשאלותיי 'למה מסמן', השיב ש'יחזור אליהן'.
דוד זיגי הסביר על המנגנון. על ההקשר.
החל מ- 1967 בשבתות מאילת ליוטבתה, אבי היה מושיב אותי לימינו, נותן לי להחליף את ההילוכים ביד שמאל, לדרוך על דוושת הגז ברגל שמאל, ולאחוז בהגה.
ב- 1970, אזור התעשייה בחולון, מאחורי טמפו, נתן לי לנהוג בסימקה הראשונה, ובהמשך במחליפתה הצעירה, הבז'ית, 272-464.
בכיתה ה' שאל אותי למה קצב הגדילה במספרים בין 230… ל- 272… היה מאד איטי ואחר כך הואץ.
הבנתי שזו שאלת מליון $. לא ידעתי את התשובה.
"בגלל המיתון" אמר. לא ידעתי.
עד היום אי זוכר שזה משהו שהיה נפלא מבחינתו אם הייתי יודע. בדק לי את רוחב הגירוי וההטמעה. כמו שאני מתענג על ידע או ניסוח שמי מילדיי מפגין ויש לי לכך יחס.
אופנוע bmw
אבי ניהל את בית הספר המקיף באילת. במהלך כהונתו בת 5 השנים בית הספר עבר למשכנו החדש מאיזור התעשייה הצפוני לקרבת בית חולים יוספטל שנבנה בזמננו ותופעל אחרי עזיבתנו.
יולי 1967, יום חמישי בערב, אבי באוניברסיטת תל אביב, ילד מהשכונה דחף אותי מאחת מחומות אבני אילת. נפלתי על המרפק שיצאה ממקומה. הגעתי הביתה, מבועת. הרגשתעי שמשהו לא תקין קרה. פחדתי מתגובת אימי.
דליה השכנה מהדלת ליד, אשתו של הרופא ואחותי היו בבית. אחותי מזכירה עשרות שנים אחרי, שאמרתי – "אמא אל תבהלי", מדאגה לא נכונה, מבחינת אחותי, לשלומה של אמי וזאת במקום להתייחד עם כאבי. אני כן זוכר את החשש מהתניית עיניה, שבמצבים מעין אלה שהכברתי עליה, בשניה היו מאדימות, מצטעפות בדוק עבה של דמעות שאינן זולגות, ואני נחרד מכך. בעצם, כך אני הבנתי וניסחתי שליש יובל אחרי; כהתנייה אופיינית שהתפתחה (אולי בעקבות הטמעה זו) אני מתעל אנרגיות מונעות, חוסמות, מרחיקות כמו אז, כאמצעי עזר להתמודדות עם התקלה, להקל בכך שעושה מינוריזציה של מצבי.
זוכר שגיורי, בעלה הרופא של דליה, לקח אותי לבית החולים. שם הזריקו לי זריקת טשטוש כדי להחזיר את המרפק. טרום התרסקותי שחררתי לאמי את התובנה הנחרצת ש'בבית חולים ישנים מצויין' זוכר את הפינה עם המיטה הלבנה, הקיר עם שני טונים התכלת והסדינים הצחורים, גם 55 שנים אחרי (כמו את ריח הפה של רופא השיניים שטיפל בי במדי צבא.)
בית ספר התיכון שאבי ניהל, הכיל מגוון רחב של מגמות, כולל מגמה ריאלית בת 3 תלמידים.
אני זוכר את חוה אזר – אשת ראש העיר – מזכירת בית הספר, את הדסה המורה לספרות – שאמי לא אהבה את חום היחסים בינה לבין אבי, את שרה הלפרין ובנה אפי שהייתי מקבל את בגדין הקטנים והמרופטים, את קמחי המורה לאנגלית, את העובדה שאחותי למדה את כתה ט' וי' בבית ספר שאבי ניהל, את יובל רותם החבר הראשון שלה, את הכדורסלנים זוהר ויהודה יאירי, שהיה מגיש בליי-אפ צעד וחצי לסל שנראה לי אז, כמחול.
זוכר את גידי גוב, 1968, שהיה כוכב, תלמיד בשיעורי היסטוריה של אבי, שלמרגלות מלון סהרה של משפחת חיים סלטי הבכיין- אמא שלו הייתה צועקת "חיים, אלאמזו!", הדיח אותי לגלות לו כמה אבי נתן לו במבחן.
ביצעתי את המשימה. היה נראה לי יותר מגניב לשרת את גידי מאשר הנאמנות לאבי.
גידי צחק וצהל – אז חשבתי שמהציון, היום, אני משער, שמעצם הצלחת ההדחה – יחד עם מי שהיה איתו, ואני אז, נעטפתי באמביוולנטיות הזו – עומד על כך, התחושות אותנטיות ל-כבר אז, לא כדה ז'וו עם מושגים עדכניים – שמצד אחד, השתכשכתי בחמימות הקוליות של ריצוי מושא החן, ומצד שני, אי הנוחות המקננת של המשהו ה'לא תקין' שאני מקריב כדי ליהנות מהנעים.
לא זוכר כמה קבל במבחן בהיסטוריה.
אני כן זוכר את המבע של אבי, שצרב אותי במבט ואולי במשפט בן מלים ספורות – צמרמורת המבוכה הבגידתית, חמרמורת (- הנגאובר) הבגידה המבוכתית, השפיעה עד היום על התנהלותי, התניות שיפוטיותי, וציפיותיי להתנהלות אחרים.
במגוון המגמות בבית הספר התיכון המקיף הייתה גם מגמה ימית. לשם נווטו, נותבו – 'הוסללו' אומרים היום – מי שלא היו מוכשרים למכונאות- כלומר, הקשים בתלמידים.
עליהם הופקד לאסלו לאזוכיירשםמשפחתו ועם לאסלו, לא צריך שם משפחה, ולא מתעסקים.
האיש, הונגרי, היה פרא אדם שאותי הפחיד שמחתי שלאסלו בצד המתרס שלי; משקפיו 'תחתית טמפו' עם דיאופטריה שלילית ושיער קש כמו של סוסו, הבובה משמאל, רק בצהבהב חרדל, דק, מקליש, פרצוף דשן, סמוק, צרוב שמש אילתית, שפתיים עבות משורבבות, מבטא הונגרי כבד, נישא על קול סדוק, מרטיט, אסקוט נצחית בזוית הפה. הוא היה המחנך של כיתות אלה; היה צועק על תלמידיו- אני שמעתי, מכה את המתפרעים אינדיבידואלית – כך אבי העיד, עם מפתח השבדי שבכיס מכנסיו ופתר בעיות משמעת קולקטיבית. כשהתלוננו לאבי שמנוע אותו תיקנו היה חם מכדי לטפל בו, לאסלו היה מכריח אותם להמשיך ולתחוב את האצבעות בלא רחם (על המנוע), על ידי כך שהיה מוציא אותם לריצה לנמל ובחזרה. שיתגעגעו למנוע המהביל.
למה לאסלו חשוב לנו? איך הרוויח את השתרבבותו לסקירתי ההיסטורית המעיקה? בזכותו אני יודע מה זה מפתייח שבדי. וכן, כשהפושטקים שתחת מרותו מהמגמה הימית היו רצים לנמל, לאסלו היה איתם, וחימר בהם בכלי רכבו- אופנוע, ב.מ.וו. שחור. לאסלו על אופנועו הוא צריבת הדו-גלגלי הראשונה בתודעתי.
חבל שלא לימד אותי להפעיל מפתייח שבדי.
שעון
אז כאן מגיע הקטע של השעונים. ומה עניין שעונים למוטוריקה? שניהם, עטים, מצלמות, מחשבים, ושאר מכניקות נחים על אותו מצע העדפתי; מעיד על סט הצניות העדפות, טעמים, יצרים, תשוקות- או העדרן, שהם טביעת אצבע אישיותית העדפתית:
לאן נוטה ההטייה- האם ישנה הטייה ל-
- פרקטיקה-
האם רוצים את המוצר שנותן מענה בינוני ל(כמעט) 100 מהמקרים- איזה מקרים, או מענה מובהק ל- 80% מהם? - צריכה-
באיזו מידה המחיר המוחלט מהווה שיקול להעדפת מוצר כזה או אחר, - שמרנות/ חדשנות-
האם ההטייה למוצר חדש היא אינסטינקט חיובי/ שלילי, עד מה חזק/ חלש, - נטייה להחלפה-
מה צריך לקרות כדי שחינו של מוצר יוסר, לטובת החלפתו באחר, - תכשוט-
האם חלק מתפקודו של המוצר הוא תקשור, מיקום אמירה סוציו-אקונומית מודעת-- מוחצנת,
- מופנמת,
- השפעות חיצוניות-
מי הגורם המשפיע, למה, - התכתבות עם הקשרים תרבותיים,
- שאינם מודעים,
- מודעים- עד היכן,
מה הם הקשרים אלה- רצון להטמע בסוציולוגיה מסויימת,
- התכתבות רומנטית עם ערכים תיאורטים שאינם אקערטילאיים.
זהו עולם שלם שמעיד על בעלי ההטיות.
כחביתה שמוצאה מהביצה ובלתי ניתנת להחזרה,
כמשחת השיניים שיצאה מהשפופרת ובלתי ניתנת להכנסה,
תוצרי העדפות מוצרים כשעונים מעידים פרטיקולריות על בעלי העדפות,
ועם זאת, על אף הפיתוי ההקשר פרט – העדפה צרכנית היא בברור חד-כיוונית,
והרבה פחות- הפוך, כלומר, באמצעות צירוף ניתוח בחירות לשרטט את דמות בעליהן- על אף שאנחנו עושים זאת בכל עת- פחות מובהק.
סייקו מעורר
לאבי היה שעון זהב Cyma– היום אתן עליו ריאה שמאלית, מנוקבת, פלוס תכולת נחיר ימני למוצא את השעון הזה. אבד, נגנב יש להניח. היה לשעון חגורה שנראתה לי מעאפנה, מין חוליות כאלה לא לעניין.
בקיץ 1969 עזבנו את אילת. הייתי בן 9. ביום ששי אחד, קייץ לוהט אבי יצא מהסימקה 1000, אותה החנה במגרש מאחורי ביתנו, השומר 1 פינת טרומפלדור 13 חולון, כלומר- 11, והשעון סינוור אותי. הבוהק, משום מה הכה בי ככחול, הפלאש מכה לי בעין, השעון כעת בכתיבת שורות אלה, ענוד על ידי השמאלית. זו נראתה לי היצירה הטכנולוגית האולטימטיבית. אסתטית כמובן.
נחשפתי לראשונה לקונספט של שעון אוטמטי. מסעיר- נענעתי אותו דקות ארוכות חשבתי שטענתי אותו עידנים קדימה. אחר כך הבנתי שהדריכה המלאה היא מעת הפעולה עוד עשרים ומשהו שעות קדימה.
Jaeger LeCoultre Memovox
בהמשך הבנתי, שאבי החדשן, הוא היה חדשן, דבר על כך חגג את הדברים הבאים, לא הקודמים, בעצם ענה לדוד זיגי עם הייגר.
dkw, הביזאריה המושגית
קוראים גיבורים שהגיעו עד הלום, ראשי התיבות המקוריים Dampf-Kraft-Wagen- מכונית מונעת קיטור, בגרמנית. דוד זיגי עם ההומור המאד מסוים – עבד כטכנאי מיזוג אוויר בקמ"ג, קרא למקום קריית מוכי גורל, או קֶיְינֶער מָאכְטנִישט גורנישט, אף אחד לא עושה כלום, למיד אותי ש- DKW – Doitche Kinder Wagen כלומר, מכונית ילדים גרמנית.
למה מלאֶה? במיוחד שלא הייתה לנו מכונית כזו? בשל חשיבותה:
המכונית הזו הייתה הישבן ממנו אודי צמחה. בחיי.
מה לא חשוב? טוף, לא.- חשוב, לי, הרבה יותר:
המכונית הייתה יישום פרקטיקה שפתית, בשטח;
הייתי באמת תלמיד, איך נאמר- לא גאווה מי יודע מה, לא להוריו, לא נחת למוריו ולא הדר לעצמו; כישורי רכישת השפות שלי אוששו, אז, בכיתה ה' עת התחלנו ללמוד אנגלית, כגרועים פעם שנייה בסדרת לפחות חצי תריסר פעמים לבוא; לאחר שנשלחתי בכיתה ב' לבית פיליפ מוריס באילת ללמוד צרפתית ולא שרדתי, האנגלית שמעולם לא השכלתי להשתלט עליה, לימודי הערבית שעם מורה פרטי סמי תותח, עם המורה אבולעפיה שתפס אותי יורק על חור מנעול
המפתח בכרמל דוכס הירוקה בוהקת שלו, בקורס טרום צבאי- לא הסתדרתי, חצי תריסר מלים בספרדית ועוד רבע פורטוגזית, אותה רוסית שיצאתי ממוסקבה כמו שהגעתי אליה לראשונה.
בפשטות- כיתה ה', התחלנו ללמוד אנגלית, המורה יעל, זוכר את היותה נתפשת כמפחידה ומרושעת על מצע אינטונציית הקול המXימה, המתנגנת שלה, שנתנה לנו חוברות, hovarot כפי שביטאה, לקייץ.
הפעם הראשונה שקראתי טקסט מחוץ לכיתה, כיישום למידע שרכשתי היה dkw, במכונית שהייתה בשכונה מול השומר 3, חולון.
זוכר
את אבי אומר למישהו "היום לא מייצרים יותר מכוניות גרועות."
את הלצות דוד זיגי- למה מכוניות אמריקאיות נוטות ימינה? לתחנת הדלק הקרובה.
למה צריך לקדוח חורים בגג הסובארו? (1973, סובארו הייתה היצרן היפאני הראשון שהפר את החרם הערבי וייבא מכוניות לישראל, ff1 מהפיכת עידן היפניות.) להוציא את אוזני החמור שקנה אותה.
לונה פארק גני התערוכה, קארטינג
החשש הזה מאפיין אותי עד היום על דו־גלגלי בעיקר (ואולי לו אני חב לחשש את העובדה שטרם התהפכתי.)
מיעטתי לבקר בלונה פארק. משער שזה בילוי מהסוג הצרכני שלא היה מקובל אצלנו.
בפעמיים שביקרתי בילדותי הרטיטו או המכוניות המתנגשות. הכייף, הרעיון, מבחינתי, היה דווקא להימנע מהתנגשות.
התבגרות
היית ה לי המיומנות לזהות דגמי מכוניות על פי צליל המנוע- ראשון פולקסוואגן חיפושית, טרטור ושריקה של מנוע בוקסר אחורי מקורר אוויר. מאובחן, פשוט, קל. בהמשך ריבוי דגמים, ושנתונים.
בכישור המשך, הייתי רואה חלק של מכונית, על פי גוון הצבע מזהה את היצרן והמודל.
אבא של אריאלה – רלי דך, שהייתי מאוהב בה ביסודי, רכש קרייזלר 160. היה לה מנוע 1,639 סמ"ק. כאלה.
Volkswagen 1300, 1973, התמצקות
לדעתי זו הייתה המכונית הראשונה שלנו, שאחותי נהגה בה.
זוכר את אבי תובע ממנה, לקרוא את מנואל המכונית.
זוכר אותי מתבעת- גם אני אדרש לכך? לא, האיש תבע מה שתבע ממי שיכול היה לענות לכך.
ב-1974, כשאחותי התחתנה רכשה עם בעלה Vespa 400. איזה טיימינג גרוע- אי אפשר לקנות כעת? ב- 1978, בנדיבותה, גם נתנה לי לנהוג על החיפושית החצי אוטומטית שלה- מין פטנט של החלפת הילוכים, ללא קלאץ'.
החיפושית הייתה פתיחת עידן המכוניות ראויות, וצמיחת המכוניות המשפחתיות ל- 1,300 סמ"ק.
אבי יישם את הקונספט שהגה, ושאני אימצתי בעיקר על אופנועים בארה"ב;
רכישת מכוניות נפוצות, כלומר שיש להן ביקוש הן בקנייה והן במכירה – לא אקזוטיות גחמתיות, על האקסטרות, האביזרים, משלמים יותר בקנייה לא גובים חזרה במכירה – בנות שנה בקנייה, מחזיקים למשך שנה.
כאלה היו, Audi 80, 1974 1300, לאחריה Ford Cortina 1976, אז עברנו למכוניות 1,600 סמ"ק.
הוריי רכשו דירה בגני צהלה, ואבי נסוג תקציבית ל-Peugeot 404, 1970, אייקון מוטורי, זו הגרוטאתית שסחבה במאמץ על 3 צילינדרים.
על כולן נתן לי לנהוג. מאחורי בית חרושת טמפו.
מוטוריקה, עצמאות
מוטוריקה, אמריקה
מוטוריקה, מעוף
מוטוריקע, שקיעה
