פופוליזם נסוג? ימין שמאל מתנקז לאמצע?

משך קריאה כ־ 9 דקות

לא

הארץ, סוף שבוע הקצה
הפופוליזם הולך ונסוג. ברוכים הבאים לעידן ההתכנסות

יולי תמיר, פורסם ב-11.08.21

אשליה ושמה מרכז “חדש”

מורן קמינר


בקריאת המאמר של פרופ’ יולי תמיר צפים (לי) שתיים וחצי בעיות:

  1. התייחסות מהבלקון לכאן ולעכשיו עתירי פרטים כלמגמה היסטורית –
    ערבוב טקטיקה פוליטית עם מגמות התפתחות,
  2. התעלמות מתשתיות מחשבה מבחינות בין ‘ימין’ ל’שמאל, ומתוך כך התייחסות שגויה למגמות פוליטיות.

פרופ’ תמיר מכריזה על 2020-1 כעת ניקוז אידאות מובחנות ל’מרכז’ תפישתי; התרחקות מ’ימין’ מובהק ומ’שמאל’ נחרץ. גברת תמיר מסתמכת על מובאות מכמה מדינות שבהן גופים פרלמנטריים, יריבים פוליטיים, התגברו על רתיעתם ההיסטורית מאידיאות שותפיהם החדשים כדי למגר פרקטיקות ימין סמכותני מתועב אף יותר, מבחינתם.

חבירה של פוליטיקאים אל יריבים בנקודת זמן מסויימת נעשית טרום בחירות שמשקפות את תמיכת מצביעים למהלך, שחושפת את הדילמה האינהרנטית, האם על פוליטיקאים נבחרים לעשות כמיטב הבנתם לטובת ציבור שבחר בהם גם אם נוגד את עמדתם, או, האם לשקף את עמדת הבוחרים;
כמה ממצביעי ימינה תמכו בחבירת בנט לממשלת שינוי? כמה ממצביעי כחול לבן תמכו בהתגנץות? מה שיעור מצביעי העבודה שהסכימו להתפרץות? מצביעי בגין לפינוי סיני? מצביעי שרון ונתניהו לפינויים?

פרופ’ תמיר מתייחסת לשינוי תפישתי של התרחקות מקצוות. היא מגבה את אמירתה זו בפירוט קוניוקטורות בין מרכיבים פרלמנטריים, מקומיים זמניים נוגדים היסטואית, וחורצת – מגמה!
אביר קארה חובר לממשלה עם תמר זנדברג – מהפיכה תפישתית! ניר אורבך בקואליציה עם גבי לסקי ועם וואליד טהא, אין יותר ימין ושמאל.
פרופ’ תמיר מערבבת טקטיקות מקומיות, זמניות, מתגוננות באמצעות חבירה ליריבים אידאולוגיים
לבין מכניזם תפישתי תשתיתי.

במלחמת העולם השנייה מול ימין גרמני ואיטלקי מוקצנים, הבריטים הציבו בראשם צ’רצ’יל שמרן. באותה עת, בריה”מ הייתה נתונה במשטר אימים רדיקלי, לאומני, משמר התכנסות הזדהותית, עויין זכויות אדם, סמכותני במובהק.
[‘קומוניזם’ מתוייג כ’שמאל’ אף שעומד בכל תבחיני פאשיזם – סמכותני, לאומני, מציב מדינה וחברה מעל פרט. קומוניזם הוא ימין בגרסה נטולת אל, ללא רכוש. גם בפאשיזם לא היה קפיטל. טעות מגמתית היסטורית זו מתוחזקת על ידי שמרנות אמונית מערבית לטובת סימון אויב משותף, ולשם תיוג ‘חתירה להקטנת פערים ושוויון’ כ’טרום קומוניזם’ שיש להתגונן מפניו.]
המשטר הסובייטי השתמש ביחידות משטרה צבאית ממונעות מאחורי כוחות לוחמים, מאיימות ויורות על נמלטים מהנאצים. חלוקות הדעות מה היה קורה אם שיטות כ-אלה לא היו ננקטות, אולי במוסקבה היו מדברים גרמנית, והאם ומה גרוע יותר.
האם זה אומר שהעולם אז, היה במגמת שמרנות?

אך פחות מעשור טרום כתיבת מאמרה של פרופ’ תמיר שהכריזה ‘הפופוליזם מוגר’, ניכרה ‘מגמה’ הפוכה. ברזיל, הונגריה, ישראל, סלובניה, פולין, פיליפינים, רוסיה, בישרו את עידן הפופוליזם. המון שחש מודר, עם סנטימנט לאומני ופרשנות פשטנית לדמוקרטיה כ’שלטון רוב’, העלה ממשלים ‘דמוקרטיים’, מצמצמי שלטון חוק, מגבילי זכויות אדם ואזרח, פונים לסנטימנט אנטי ממסדי לטובת מנהיגים סמכותניים.

פופוליזם נשען על התכנסות לתחושת יחד מנחמת ומעצימה של מצביעים מסוציו־אקונומיה נמוכה. התופעה מודגמת בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה. בעבר הסנטימנט היה אמוני. החל מהמאה ה-18 דת חולקת סנטימנט עם לאומנות.
[– ‘לאומנות’ היא שיוך ערכי להבחנה ביורוקרטית.
‘לאומיות’ היא שיוך ביורוקרטי נטול ערכיות. שאיפה להסנפת מעט חן לאומי, קצת, דיאט – להלן לאומנות. אכן, בן גביר יותר לאומן, אך בכל לאומנות יש התייחסות לסנטימנט כלאינסטרומנט ביורוקרטי.]

ד.ל.פ.:  רעיונות הם אובייקטים. דוממים. אינם אורגניים, בלתי אנושיים. גם אם רומנטיקנים וכמה פילוסופים האנישו אידאות. לתפישות אין חיים משל עצמן ולא קיום עצמוני. ברעיונות לא חלים התפתחויות ולא שינויים.
בהתקדמות על ציר זמן תפישות מנוסחות. לרוב המנסחים מתפעלים מניסוחם ודובקים בהם. במעט מקרים, אחרים שאבו תזות, מהלו בתזות נוספות, אחרות, התאימו למציאות מקומית זמנית, ונסחו רעיונות חדשים. הרעיונות לא ‘התפתחו’. בני אנוש פיתחו ווריאציות.

סוגיות שהתגלגלו לפתחם של קובעי מדיניות – מנהיגים פוליטיים – בעת נתונה, טופלו על פי המגבלות, הכישורים ו(גם) ההטיות האידאולוגיות הטבועות בהם.

חלק ניכר מסוגיות ממשל מטופלות ללא קשר ישיר לאידאולוגיה. השיוך האידאי של המטפלים בהם עקיף, בעיקר פרסונלי. אופי ה’מטפל האחראי’ הוא תוצר משני לאידאות מהן הושפע; להטלת סגרים ורמת הידוקם בעת קורונה יש קשר ל’שמאל’ באותו אופן שלכריתת חוזי שלום קשר ל’ימין’ – יש קשר, אמורפי, מורכב, נתון לדיון ולמחלוקות.

משחר ההיסטוריה אנשים נבדלים בדיכוטומיה של שתי מכניקות מחשבה.
בשיח קצר ניתן לאבחן האם מכניקה מחשבתית של תודעה נוטה למימוש סנטימנט
– אמוני, לאומני, משמר התכנסות הזדהותית, כָּמֶה לקהילתנות, להיררכיה, לסמכותנות, לרהב מלל, טקס וסמלים,
או מתאפיין
– בחתירה לבקרה רציונלית מפרקת פרדיגמות שרירותיות, אמוניות, נטייה לקידום אינדיבידואליות, לחופש הפרט, לשוויון ולשלום.

בתוך דיכוטומיה זו ישנה מורכבות בלתי ניתנת למדידה של הטייה פרסונלית למרכיביהן והקצאה אנרגטית שונה ליישומם.

חלוקה זו הייתה נכונה משחר התודעה ועד עתה. יש להניח שכל זמן שתודעות יתָפְקדו הבחנה זו תתקיים.

כשמתגלגלות משימות לפתחי אנשים, במסגרת האישיותית וההטייה התודעתית, מתבטאים דרכי הטיפול בהן. המכניקה האישיותית אינה נעלמת. ונראה (לי) שלא תעלם. זה נכון לסוגיות מינוריות ולסוגיות חובקות פרט–חברה–ריבון, להלן ‘פוליטיות’.

בצפייה בשינויי שער יומי של מטבעות לא ניתן לחזות התחזקות או החלשות של מטבע. בטווח של חצי תריסר שנים קשה לאמוד מגמה גם אם באירלנד נרקחה קוניוקטורה אחת ובניו זילנד אחרת.

אני משער שמגמת הגלובליזציה תתעצם עם הסרת אבחנות אתניות לאומיות בין אנשים. אלה שדחוף להם למרוח ליפסטיק על פרצופם במשחקי כדורגל, מגניב אותם להחצין התכנסות הזדהותית רגשית עם קבוצות ספורט ישמשו ככליא בידורי לדרישה צרכנית, שכן זה סנטימנט, כמיהה רצון. לא צורך אותנטי.

היבטי התמודדות עם תופעות הקצנת אקלים יתדפקו על מפתני בעלי תודעה מוטה קונסרבטיביות ופרוגרסיביות כאחת. באותה מידה. מנהיגים ייאלצו לטפל במשברים אלה, גם אם בזמנים או באמצעים שונים, בהתאם למגבלות ולמכניקות התפישתיות המאפיינות אותם. מדינות יפתחו את שעריהן להגירה גם, אולי בעיקר, על פי צורך בידיים צעירות עובדות ברמות מיומנות מגוונות, שיחליפו אוכלוסיה מתבגרת. כבמדע וכבספורט, יקר מדי להדיר שונה על רק אתניות או צבע עור.

חצי הבעיה שלי בדברי פרופ’ תמיר: הסנטימנט. הכמיהה הראשונית, בסיסית, תשתיתית של הפרופסור למדינת לאום; האם פרופ’ תמיר התמירה תעוקה פרסונלית באידאולוגיה אוניברסלית? האם היא מזהה עצמה כעת כ’היברידית’, קוקטייל מיט א-שטיקאלע אחריות חברתית עם אביסאלע לאומנות, רקחה לעצמה ‘מרכז’, והגתה שהאנושות הותמרה לצ’ולענט לאומנות, קישקע, שמאל, גריסים, ימין בצה אקלים ופסוליה?

Share

הערות? אשמח לתגובתך