מושא ביקורת

משך קריאה כ־ 11 דקות

להטיח?

ביקרתי מאמר דעה.

שלחתי את ביקורתי למי שהעביר לי בעבר את כתובת המייל של כותב המאמר.
הותרתי בידיו את ההחלטה האם לשתף בביקורתי, כשאינני בטוח ברצון הכותב לקבל את ביקורתי (– כלומר די משוכנע שלא ממש). לכן לא שלחתי ישירות – מאפשר להתגונן.

למה שלא תשלח אתה? ממתי מפריע לך שרואים בעין לא אוהדת את מה שאתה כותב?
שלח אלי חזרה.

ובכן,

    1. מבין שהחלטת לא לשלוח את ביקורתי.
      זה בסדר מבחינתי, מלכתחילה הרשות וההחלטה נתונים בידך.
    2. ב’למה שלא תשלח אתה?’ אינני יודע האם אתה ממליץ או שואל.
      1. אם המלצת – תודה.
      2. אם שאלת – אתייחס.
        אינני מכיר אישית את הדמות הכותבת.
        מִצֶבֶר הייצוגים שחוויתי מנוכחותה התקשורתית הבחנתי
        ב-1: רגישותה,
        וב-2: התנהלות אנרגטית מִמברנטית חד־כיוונית;

        1. רגישות:
          תחת מעטפת אקדמית־ביצועית אני מאתר את ה’נאו־רגישות’:
          הציפייה, על סף דרישה, מסביבתה האופפת לשמש עבורה א-פריורית, כ- fire wall למצבי אי־נוחות אפשרית של הפרסונה, לחזות ולאתר תקלות כאלו, למנוע אותן טרם התממשותן ולהתגייס להגנתה מפני תנודתיות מצב רוחה בעתות משבר ועוררות רגשית, כשהשלווה הזמנית, נעבעך, מתאיינת.
          בהחלט אפשרי שאבחנתי מוטעית; ייתכן שאני מייחס ל-יציבות הרגשית נידפות, וזאת באופן שגוי. אם כך – תקלה. שלי.
          מכיוון ששלחתי לה בעבר שני מיילים, ולא קבלתי חיווי כלשהו, התרשמתי שאם שוב אטיח טקסט (שוב, אולי) אעורר בפרסונה דנן בין חיווי אדישות לבין סוג של טורח עד מורת רוח.
          אדישות – לא חשוב ולא משנה לאף אחד.
          מורת רוח – אין לי עניין לעורר, ממש לא בהקשר זה;

          1. גם כי די אוהד את דמות זו,
          2. וגם כי קיבלתי את הכתובת ממך – ואז לא עובר את מערכת ערכיי – ס’פאסט נישט, לעשות שימוש לרעה ב-מה שניתן לי כשהנותן לא התכוון לכך. לפחות לא בשלב זה.
        2. ממברנטיות אנרגטית:
          בנוסף לרגישות, לאור ההתנהלות של (אי־)חיווי על קבל מיילים בעבר, אני רואה אפשרות להדגמת ‘ספיחה אישית של אנרגיה מהסביבה באופן שאינו תואם ולא שקול לנטייה להשיב אנרגיה אישית לסביבה.’ יעני – מז’אנר ה’לוקח’ים, takers. כמאפיין התנהלותי.
          האם עכשווית קוראים להדגמת התנהלות כזו ‘עָסוקה, אין לי זמן’?
          הייתכן שבסבנטיז, בקיבוצים, כינו כאלה ‘אגואיסטים’?
          אולי צ’חצ’חים אשכנזים מזדקנים מכנים ת’תופעה ‘התנהלות של כוסית’?
          או, סתם ‘מחסור אנרגטי’ לתחזוקה אישית?
          ושוב, ייתכן שאני יוצר עוול (לעצמי) בשל אבחון שגוי לחלוטין.

        לאור זאת ולאור סעיף 3, הבא, שלחתי אליך, להחלטתך.

      3. שוב, אינני יודע להבחין האם השאלה “ממתי מפריע לך שרואים בעין לא אוהדת מה שאתה כותב?” מהווה שאלה שואפת מענה, או חיווי מצוקתי אופייני. אז
        1. אם שאלת:
          ממתי? – מאז שהתחלתי לנסח לעצמי את ממשקיי עם המציאות.
          הליך שהחל בנערותי עם התפתחות תודעתי, ועדיין נמשך עם נסיגתה (של תודעתי הזקנה והאהובה).
          כולל ניסוח וכתיבת שורות אלה.
          ‘מכלול מודעות’ אני קורא לכך, ‘עיסוק במֶטָא’: טיפול שפתי, הבנתי, במכלול האופף אותי, להבין את עצמי ביחס לסביבתי. עושה זאת למחייתי, גם אם לא לפרנסתי.
          [התכלית העיקרית של (תעוקת) הסבריי היא פירוק, בירור, וניסוח. לעצמי.
          הקוראים, די משניים לתהליך.
          אלא אם הם בוחרים לבקר. אז כ’חיווי 90 מעלות‘ הביקורת חשוב. לי. ביותר. זהו פינג מהמציאות. סיכוי ללמוד משהו חדש. מרתק. שאני מוטה אליו.]
        2. אם בשאלה זו בעצם חיווית על מצוקה – אמירה עם סימן שאלה בסופה, שלא מכוונת לקבלת תשובה, בהקשר מצוקתי היא ביטוי מחצין מצוקה קורבנית.
          בשיח עם ביביסטים, הבחנתי שרטוריקה של אמירה המסתיימת בסימן שאלה, לא באמת שואלת ואינה מצפה לתשובה, רווחת בשיח קונסרבטיבי במצבי נחיתות־עלבונית, וכן אצל ימניים במצבי קורבנות־עלבונית מתנחתת.
        3. עניינית:
          אותי מעניינת ביקורת על (כל) מה שאני חושב. מאד. ‘חיוויי 90 מעלות’.
          אני משליך מכך
          – עקרון וולונטרי של הדדיות, כבסיס רציונלי לדמוקרטיה ולשוויון חברתי.
          לא מוסר רליגיוזי, נחות, שרירותי, כפוי ונכפה –

          שאם מעניינת אותי ביקורת על דבריי, יש לשער שיש (גם אם מעטים) מי שיתעניינו בביקורת על דבריהם.
          לכן, אני מאפשר, באמצעותך, את העברת הביקורת למקור התוכן.
          אין לי עניין לתחוב את ביקורתי בכוח, במאמץ, למי שאין בה עניין.
          דחיפת תוכן ללא ציפייה לתגובה ביקורתית של אחרים עצובה בעיניי, משולה מבחינתי לרעש שמפיק קוקוס נופל בחוף שומם. רעש זה אינו מהווה חיווי ערכי חיובי לקיומי.
          את הביקורת עלי אני מעדיף (לפי סדר):

          1. ‘לא מסכימים איתך, מפני ש…’, ואז שומע משהו אינטליגנטי, מחדש.
          2. ‘לא הבנתי את ניסוחיך המסורבלים’, check point, עלי לבחון, האם לדייק את הטקסט לכוונתי, או להבנת אחרים.
          3. ליטופי לייקים מכמירי לב, מלים מתוקות תומכות, הסכמה של מי שלא הפעיל ביקורתיות – לא עושים (לי) טוב לעור הפנים המתכמש. שלא לומר פיחס.
            כן מעניין אותי עם מה לא, ולמה לא מסכימים לניסוחיי תפישות שנוגעות למציאות משותפת.
            האם אני טועה בהבנת מציאות? חיווי חיצוני מהווה נקודת בקרה.
            פרט לבריאותם ויציבותם הרגשית של סובביי אינני רואה משהו, שמבחינתי חשוב ומעניין יותר.
            ועל פי אותו עקרון הדדיות –אלמנט ההוגנות:
            כתבתי על מישהו משהו, הייתי רוצה לדעת שעושים את זה עלי?
            עושה זאת גם לאחרים.
            ירצו,יקראו.

התייחסות לרעיון

הרעיון שנהגה במאמר הנדון, גם אם נוסח היטב ונסמך על מובאות שמעידות על התחככות עם המאטריה, פשוט ופשטני.
הפשטנות – לא נורא. להיפך. אני מתפעל מהפשטה ‘אוחזת מציאות’ בפשטותה. אני שואף ליצור, לחצוב ולכרות ניסוחים ממִכרות המציאות, הפְשָטות ‘אוחזות מהות’.
הרעיון על נזילת ימין ושמאל לשלולית ‘מרכז’ית אחת זו הפשטה שאינה עומדת במבחן מציאות, לפחות כפי שאני רואה אותה.
צורם לי שמודגם כאן ‘רעיון גנרי כהצדקה לתעוקה פרסונלית’.
זו פרקטיקה אופיינית לבעלי מכניקה תפישתית מובחנת הבאים מה’מתאים להם לסנטימנט’, יוצרים אידאה אוניברסלית:
‘התמרה של תעוקה פרסונלית לאידאולוגיה אוניברסלית’.
גילויים כְּאלה מעוררים בי אנרגיה מבקרת.
כשחיוויים כאלה באים מ’חותרי רציונליות’, מתעוררים בי גם מיצי העיכול התפישתיים.
רציונליות מדעית, פילוסופיה מחדשת, מנתצת פרדיגמות מקדמיות, אינם באים בגישה כזו. אני מרגיש שמערבבים לי ת’תודעה.

מניפולטורים, פוליטיקאים ואנשי דת כן מטפלים בסנטימנט האישי באמצעות אידאות אוניברסליות.
אינני חושש שמי שיקרא את שורותיי יפחית לעצמו ערך, וולונטרית.
מניח שלא יקרה. הם לא מייחסים לי חשיבות שבעקבות ביקורתי יפחיתו לעצמם ערך עצמונית.
ואם כן – מפחיתי ערך עצמונית מכירים את ערך עצמם, הם יודעים מה הם עושים.
אינני נמנה על סטאף בתפקיד מְתָחזק, של בעלי אישיות נדפת.
עם זאת, גם אין לי עניין לפגוע בשלוות נפש של מי שאינני מתכוון לכך.
עוד פחות אם היא רעועה.

כתבתי ביקורת על רעיון אוניברסלי שמעניין אותי.
המאמר היווה טריגר (נוסף) לעיסוקי בנושא, מזווית נוספת.
אותי היה מעניין לקבל ביקורת על דבריי.
הנגשתי באמצעותך את ביקורתי למקור המאמר.
ב־grace, לא בדחיקה, בבחינת ‘ירצו יאכלו’.
הניסוח שלי את היבטי המציאות המסוימת הוא העיקר בהקשר זה. תפישתי נוסחה, כולל שוב כעת, כאן.
אין זה משנה מהותית אם האפשרות תקְרֶה, ותקָרֶא, או שלא – (כמעט) היינו הך.

מקווה שעניתי והייתי נהיר בהבהרת עמדתי,

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: